בש"פ 8299/14 יצחק ססאי נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 29.9.2014 (עפ"ת 51220-07-14), בגדרו נדחה ערעור מטעם המבקש על גזר דין של בית משפט השלום לתעבורה אשר השית עליו, בין היתר, עונש של פסילת רישיון נהיגה למשך תקופה של שנתיים וחצי וכן מאסר על תנאי. בקשת רשות הערעור הוגשה ביום 24.11.2014, 11 ימים לאחר המועד הקבוע בדין להגשתה. משהבקשה נדחתה מן המרשם, הגיש המבקש ביום 4.12.2014 את בקשת הארכה דנן.

לאחר שעיינתי בחומר שבתיק ושקלתי בדבר, הגעתי לכלל מסקנה כי לא מתקיים בענייננו טעם ממשי המניח את הדעת, אשר יש בו כדי להצדיק את מתן הארכה המבוקשת. זאת, בשל משקלם המצטבר של השיקולים הבאים: ראשית , משך האיחור אמנם אינו ארוך מאד, אך גם אין לומר כי הוא זניח. שנית , בקשת הארכה הוגשה באופן לקוני ביותר, מבלי שכללה הסבר מספק לאיחור בהגשת ההליך. בהחלטתי מיום 7.12.2014 איפשרתי למבקש, אשר אינו מיוצג, להשלים את בקשתו, והוא אכן עשה כן. ואולם אף לאחר הגשת ההשלמה כאמור, איני סבור כי הונח נימוק מספק לאיחור. כל שצוין בהשלמה לעניין זה הינו כי המבקש לא היה מודע לסד הזמנים הקבוע בדין להגשת ההליך. ואולם, לא ניתן פירוט כלשהו באשר למאמצים אותם עשה המבקש על מנת לברר עניין זה מבעוד מועד. בנסיבות אלו, אין לומר כי הטעות אשר הובילה לאיחור הייתה בלתי נמנעת באורח סביר, וזאת חרף הרף הנמוך יחסית אותו יש להחיל ביחס לבעלי דין שאינם מיוצגים (ראו והשוו, בש"מ 6229/11 דון יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, חיפה

(10.1.2012)). שלישית , ולא פחות חשוב מן האמור עד כה: עיון בבקשת רשות הערעור גופה מעלה כי סיכוייה הלכאוריים אינם נחזים להיות גבוהים, וזאת בפרט בשים לב לכך שמדובר בהליך ערעורי ב"גלגול שלישי" המופנה כנגד חומרת העונש.

סוף דבר, הבקשה נדחית.