בש"פ 8318/04 חמזה אלהואשלה נ. מדינת ישראל

1.המבקש הגיש ביום 9.9.2004 בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 16.9.03. לאחר עיון בבקשה, ביום 12.9.04 אפשרתי למבקש להבהיר ביתר פירוט את הגורמים שהביאו, לטענתו, לאיחור במועד. נימוקיו הוגשו ביום 23.9.2004 ומכאן הבקשה שבפני.

2.לטענת המבקש הוא אינו מיוצג כי מצבו הכלכלי אינו מאפשר זאת, כן חשב הוא שערעור על הקלה בעונש אינו מוגבל בזמן. כמו כן, לדבריו הוא זקוק להקלה בעונש כדי לשנות כוון בחיים. המשיבה מתנגדת לבקשה. לדבריה, עיון בגזר הדין (מיון 16.9.2003) מלמד כי העונש שגזר בית המשפט הוא על פי הסכמה בין הצדדים במסגרת הסדר טיעון, בו המליצו הצדדים בפני בית המשפט הנכבד על הטלת עונש מאסר בפועל בן שלוש שנים וכן עונש מאסר על תנאי על פי שיקול דעתו. בעת גזר הדין היה המבקש מיוצג על ידי עורך דין. בנסיבות אלו אין טעם ראוי להארכת מועד להגשת ערעור.

3.לאחר עיון בחומק שבפני ובטענות הצדדים נחה דעתי כי דין הבקשה להדחות. המדובר באיחור ניכר ביותר – קרוב לשנה תמימה למן מתן גזר הדין בעניינו של המבקש. הגם שאין חובה להביא טעם מיוחד לאיחור בהליכים מעין אלו, הרי שטעם יש גם יש להביא, בייחוד בנסיבות בהן האיחור הוא כה ניכר. טעם מעין זה לא נמצא במקרה זה. אכן, המבקש היה מיוצג ועונשו נגזר על בסיס עסקת טיעון שבית המשפט לא מצא מקום לסטות ממנה. מתן ביטוי לעקרון סופיות הדיון מחייב עמידה על מועדים וסדרי דין. רצונו של המבקש לשנות כיוון בחייו הוא חשוב, אך אין בו כשלעצמו להוות בסיס להארכת המועד בנסיבות מעין אלו ואשר על כן, הבקשה נדחית.