פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
בירושלים
בש"פ
8706/00
בש"פ 8322/00
בפני:
כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
המ
בקשת בבש"פ 8706/00
:
מדינת ישראל
נגד
המשיבים
בבש"פ 8706/00:
1. קאיד אל-אמיטל
2.
נאיף אל-אמיטל
3.
פאיז אל-אמיטל
בקשה
שניה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים
לפי
סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות
אכיפה
- מעצרים), התשנ"ו1996-
העורר
בבש"פ 8322/00: פאיז אל-אמיטל
נ
ג ד
המשיבה
בבש"פ 8322/00 מדינת ישראל
ערר
על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע
מיום
25.10.00 בב"ש 21715/00 שניתנה
על-ידי
כבוד השופטת ש' דברת
החלטה
1.ב5.12.99- הוגש נגד המשיבים ואדם נוסף (עודה) כתב אישום בו יוחסו להם עבירות של רצח בכוונה תחילה וקשירת קשר לביצוע רצח. מדובר בסכסוך דמים בין משפחות, שהביא לאירוע בו השתתפו המשיבים ואחרים, שירו באדם, שהספיק - לאחר שנורה ובטרם מת מפצעיו - לירות באחד מתוקפיו ולהורגו. בעקבות מעצרם של שני חשודים אחרים בפרשה, הוגש כתב אישום נוסף נגדם והם נעצרו ושוחררו בחלופת מעצר. נאשם נוסף, עודה שוחרר אף הוא לחלופת מעצר. הדיון בשני המשפטים אוחד, כך שכיום עומדים לדין שישה נאשמים להם מיוחסות העבירות האמורות בגין האירוע העומד ביסוד פרשה זו.
2.בהליך המעצר עד תום ההליכים, הסכימו המשיבים באמצעות סנגורם דאז, לבקשת התביעה, לעוצרם עד תום ההליכים נגדם. הסכמה זו הוכפפה על ידם לשמירת זכותם להגיש בקשה לעיון חוזר "בכל שלב מבלי להראות שינוי נסיבות". בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד הנשיא א' לרון) נתן תוקף להצהרה זו והורה ב13.1.00- על המשך מעצרם של הארבעה עד תום ההליכים נגדם בכפוף לכך ש"ב"כ המשיבים יוכל בכל עת לבקש עיון מחדש מבלי להראות שינוי נסיבות".
3.ב10.8.00- הורה בית משפט זה על שחרורו של עודה בתנאים. ב21.8.00- קיבל בית משפט זה (השופטת ד' ביניש) ערר שהוגש על ידי המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בדבר שחרורם של קאיד ונאיף בתנאים, קבע כי יש תשתית ראייתית מפלילה נגד קאיד ונאיף וכי אין מקום לחלופת מעצר והורה על מעצרם עד תום ההליכים נגדם. באופן זה נשארו במעצר שלושת המשיבים ושלושה אחרים שוחררו לחלופת מעצר.
משחלפו 9 חודשים מיום מעצרם של המשיבים, הגישה המבקשת בקשה לבית משפט זה, להארכת מעצרם ב90- ימים נוספים. בית משפט זה נענה לבקשה בשני שלבים: תחילה, הוארך מעצרם ב30- יום כדי לבדוק אם נשמעה במהלך תקופה זו עדות עד התביעה ולעקוב אחר ישיבות בית המשפט ובהמשך, ל60- יום נוספים החל מ5.10.00-. במקביל, הגיש פאיז לבית המשפט המחוזי, בקשה לעיון חוזר במעצרו. בית המשפט המחוזי (השופטת ש' דוברת) דחה את הבקשה ביום 25.10.00 בקובעו כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית לביסוס ההאשמות המיוחסות לפאיז, והותיר את ההחלטה בדבר מעצרו עד תום ההליכים נגדו, על כנה.
4.כיום בפנינו שני עררים: האחד, בקשת המדינה להורות בשנית על הארכת מעצרם של שלושת המשיבים ב90- יום החל מ4.12.00- או עד למתן פסק דין, לפי המוקדם והשני, עררו של פאיז על החלטת בית המשפט המחוזי שדחה את בקשתו לעיון חוזר.
5.עררו של פאיז (8322/00) . בטרם אומר דברים לגופו של הערר, מבקשת אני להעיר להליכים שהתנהלו בעניין מעצרו ובבקשתו לעיון חוזר שהוגשה לבית המשפט המחוזי. אין חולק, כי הסניגוריה הסכימה לבקשת התביעה למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים נגדם תוך שמירת זכויות להגיש בקשה לעיון חוזר בכל עת, אף ללא שינוי בנסיבות. ואכן, הגישו נאיף וקאיד בקשה כזו בחודש יולי 2000, שנדחתה בערר על-ידי בית משפט זה, ואילו פאיז הגיש בקשה כזו באוגוסט 2000 בה העלה טענת העדר ראיות לכאורה, מלכתחילה, הבקשה נדחתה ועל כך הערר שבפני.
6.אני סבורה כי כאשר קיימת בפי סניגור טענה בדבר העדר ראיות לכאורה, ראוי שתועלה בבקשה המקורית למעצר עד תום ההליכים על מנת שבית המשפט ישקול טיעון זה בבואו להחליט על מעצרו של נאשם. מדובר בחירותו של נאשם שחזקת החפות עדיין עומדת לו והוא עומד בפני מעצר עד תום ההליכים נגדו, בהסכמה, מבלי שנתקיים דיון בבקשת המעצר, תוך השארת הזכות להעלות טענת העדר ראיות לכאורה מלכתחילה , בכל עת. המקרה שלפנינו מדגים את האנומליה שבמצב כזה. כאן, רק לאחר שפאיז היה נתון במעצר חודשים ארוכים, עשה הסניגור (שהחליף את קודמו) "שימוש" בזכות שנשמרה על ידו, ביקש עיון חוזר והעלה את הטענה לפיה מלכתחילה לא היו ראיות לכאורה נגד פאיז. שמעתי מפי הצדדים כי נהוג להסכים על מעצר או על הארכתו. בעיקרון, אין למצוא דופי בהסכמת נאשם באמצעות סניגורו, לבקשת התביעה לעצור את הנאשם עד תום ההליכים ובהיענות בית המשפט להסכמה כזו מבלי לפשפש בטיבה של ההסכמה. לא כך, כאשר הסניגור שומר על זכותו להגיש בקשה לעיון חוזר גם ללא שינוי נסיבות , (אם שמירה זו אינה מטעם ראוי ולפרק זמן קצוב). במקרה כזה, ראוי שהתביעה תנקוט עמדה לעניין מתן הסכמתה וראוי שבית המשפט יבחן אם יש להותיר זכות כזו תלויה ועומדת, עד שיעלה הרצון מלפני הסניגור להשתמש בה.
7.על אף האמור, מוצאת אני לכבד את המוסכם בין הצדדים שקיבל גושפנקא בהחלטת בית המשפט. לפיכך אתייחס לגופו של הערר ואתן דעתי לשאלת קיומן של ראיות לכאורה מלכתחילה נגד פאיז. לא עומדת על הפרק שאלת כרסום מאוחר בראיות ואילו עמדה כזו, היה מקום לבררה בבית המשפט המחוזי.
שותפה אני להחלטתו של בית המשפט המחוזי לפיה קיימת תשתית ראייתית לכאורית לביסוס העבירות המיוחסות לפאיז, גם אם תשתית זו נסמכת על ראיות נסיבתיות. אכן, עדות בנו של המנוח הקושרת את העורר לרצח והזיהוי החלקי, שמשקלו - אף לדברי המשיבה - אינו רב, אינם מספיקים כשלעצמם כדי להעמיד מסכת ראיות לכאורית נגד פאיז. אלא שבניגוד למקרהו של עודה, קיימות נגד פאיז ראיות נוספות, שיש בהן כדי להעמיד תשתית ראייתית לכאורית מספקת, לצורך מעצרו.
המנוח נוקב ביריות ככברה. הבדיקה הבליסטית העלתה כי חלק מהקליעים שנאספו בשטח נורו מנשקו של פאיז מסוג גליל. הזיהוי אינו זיהוי של סוג הנשק שממנו נורו הקליעים, אלא זהו זיהוי ספציפי של כלי הנשק האישי של פאיז, ממנו נורו הכדורים שתרמיליהם נבדקו. פאיז העיד כי הנשק היה צמוד אליו כל הזמן וכי הוא לא מסר אותו לאיש אפילו לא לרגע והפעם האחרונה שירה בו היתה במטווח בבסיס. הוא טען כי שהה בבאר-שבע ולא היה במקום האירוע בזמן שהתרחש. מסתבר מתדפיסי שיחות הפלאפון של פאיז כי מפלאפון זה בוצעו סמוך למועד האירוע, שיחות אחדות לתחנת מגן דוד אדום אליו הובא מי שנורה על ידי המנוח. לדברי פאיז, לא מסר הוא את הפלאפון לאיש. הבדיקה הבליסטית ושיחות הפלאפון מעידים לכאורה על נוכחותו של פאיז במקום האירוע בעת ההתרחשות ועל ירי מסיבי מנשקו. מכאן, שקיימות ראיות לכאורה נגדו. אין לאפשר חלופת מעצר בהתחשב בכל הנסיבות המצביעות על מסוכנות רבה הטמונה בו לציבור בכלל ולציבור עמו מצוי הוא בסכסוך, בפרט. אשר על כן, סבורה אני כי דין עררו של פאיז להידחות והוא נדחה בזה.
8.בקשתה של המדינה (8706/00) : בית משפט זה קבע לגבי קאיד ונאיף - במסגרת הבקשה הראשונה להארכת מעצרם של קאיד ונאיף כי קיימות ראיות לכאורה נגדם. לפיכך, ככל שהטענות מתייחסות להיעדר קיום ראיות לכאורה נגד השניים, אין מקום לדון בכך מחדש. עם זאת, הביאני עיון בחומר שהוגש ושקילת טענות הצדדים למסקנה כי אכן קיימות ראיות כאלה הן נגד קאיד והן נגד נאיף. טוען עו"ד יהב, סניגורו של קאיד, כי העד המרכזי (בנו של המנוח) כבר סיים עדותו, כי הראיות קלושות, כי האליבי לא הופרך וכי זיהויו של קאיד על-ידי בנו של המנוח נובע מהיכרותו הקודמת איתו. עוד טען כי התנהלות המשפט אינה תקינה וחלפו חודשים ארוכים מבלי שהמשפט החל ומאז החל, הוא מתנהל בעצלתיים. הסניגור ציין כי לא היה מקום להבחין בין קאיד לנאשמים אחרים ששוחררו וכי לקאיד אין עבר פלילי. עו"ד רחמים סניגורו של נאיף מצטרף לטענותיו של עו"ד יהב, מציין שהמשפט אינו צפוי להסתיים תוך שלושה חודשי ההארכה וכי אין אפשרות לטעון, כפי שטוענת התביעה, כי היריות נורו לחלופין על ידי קאיד או על-ידי נאיף וכי על כל פנים על התביעה להוכיח מי בפועל ירה.
מרבית טענותיהם של הסניגורים הועלו בדיונים קודמים ונדחו על-ידי בית משפט זה ובדין נדחו. אשר לניהול המשפט, אכן, הוא איננו מתנהל בקצב משביע רצון ועל בית המשפט המחוזי לעשות כל מאמץ כדי לקבוע את שמיעתו ברצף ובהקדם. אולם, נוכח הסכסוך העקוב מדם שהביא למותם של שני אנשים ולנוכח הסיכון הרב הטמון במשיבים (ש"חשבונם" עם יריביהם ככל הנראה אינו סגור עדיין) אין לקחת סיכון ולשחררם מן המעצר מה עוד שאם יורשעו בעבירות המיוחסות להם, צפוי להם מאסר לתקופה מאוד ממושכת. מן הראיות עולה כי בידי המשיבים היו שלושה כלי נשק וכי קאיד ונאיף החליפו ביניהם את כלי נשקם, שמאחד מהם נורו יריות. לאור נסיבות האירוע, יש לכאורה לראותם כמעורבים בדרך כלשהי בעבירות שבכתב האישום, כפי שייקבע על ידי בית המשפט היושב לדין אם ימצאו אשמים. אשר לטענת ההפליה בין קאיד ונאיף לבין אלה ששוחררו בתנאים, טענה זו נבדקה על-ידי בית משפט זה שלא מצא בה ממש ועמדתו מקובלת עלי. עניינו של פאיז שונה מעניינם של אלה ששוחררו, בכך שהראיות הלכאוריות שם לא היו חזקות דיין כדי להניע את בית המשפט להורות על מעצרם בפועל, כפי שקבע בית משפט זה בהחלטתו מיום 21.8.00.
אשר על כן מתקבלת בקשת המדינה באופן שמעצרם של המשיבים יוארך ב- 90 יום החל מ 4.12.00 או עד למתן פסק דין בת"פ (ב"ש) 970/99, 918/00, לפי המוקדם.
ניתנה היום, כ"ב בכסלו תשס"א
(19.12.00).
ש
ו פ ט ת
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
00083220.
J05