בש"פ 833/10 אלון בר שישת נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' שפירא) מיום 10.12.09, בה הוחלט לעצור את העורר עד תום משפטו.

1.

בכתב אישום שהוגש נגדו, מואשם העורר בעבירות של החזקה בתנאי עבדות, סחיטה בכוח, סחיטה באיומים ותקיפה כדי לבצע פשע, אשר הופנו כנגד שני מתלוננים, בני זוג, הסובלים שניהם מנכות נפשית. כנטען בכתב האישום, העורר השתלט במשך כחצי שנה, על דירת מגוריהם של המתלוננים, והחזיק בהם בתנאי עבדות, תוך שימוש בכח ובאיומים כלפיהם. העורר נכנס להתגורר בבית המתלוננים בלא הסכמתם. בתקופה זו נהג להטיל על המתלונן לבצע משימות שונות, כגון כביסה ועריכת קניות, בזמנים קצובים; היכה את המתלונן נמרצות, וחבל בו באמצעות חפצים שונים; כלא את המתלוננת במרפסת או במטבח של הדירה; ומנע מן המתלוננים אוכל ושימוש באביזרי הבית והכל תוך איומים ואלימות. העורר הלין את המתלוננים במרפסת הדירה בעוד הוא עצמו ישן במיטתם.

2.

עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. בהחלטתו מיום 10.12.09 קבע בית המשפט המחוזי, תחילה, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. המ דובר , בעיקרו של דבר, בהודעותיהם של המתלוננים ושל אביהם; בתמיהות שהעלתה הגרסה שמסר העורר למשטרה; ובמספר ראיות בעלות אופי אובייקטיבי, אחר קבע בית המשפט, כי ניתן להסיק מסקנה בדבר מסוכנותו של העורר מטיבם של המעשים המיוחסים לו, הכוללים שימוש באיומים ובכוח. נאמר, כי קיים גם חשש ממשי לשיבוש הליכי משפט והשפעה על עדים אם ישוחרר העורר, נוכח עדויות המתלוננים על חששם מפני העורר ועל כך שאיים עליהם כי יפגע בהם אם יספרו לאחרים על מעשיו.

בית המשפט המחוזי ציין כי אין לעורר עבר פלילי; עם זאת קבע, כי המעשים המיוחסים לו מצביעים על מסוכנות למתלוננים ולציבור כולו, מאחר ועולה מהם שהעורר אינו מהסס לפעול באלימות ובאיומים לאורך זמן. כן נאמר, כי "מי שמנצל מוגבלים בשכלם ובכושרם לצרכיו, ונוקט כלפיהם באלימות, מעיד על עצמו כי אין לו מעצורים שצריכים להיות לכל בן אנוש...". על כן נקבע, כי אין מקום לערוך תסקיר מעצר ולשקול חלופות מעצר.

3.

בערר שלפני הודיע ב"כ העורר כי אינו טוען עוד להיבט העדרן של ראיות לכאורה, אף כי ציין כי קיימים "סימני שאלה" באשר לחומר הראיות, ובכלל זה תמיהות לגבי אמינותם של המתלוננים. לעניין מסוכנותו של העורר הודגש עברו הפלילי הנקי. עוד נטען, כי המעשים המיוחסים לעורר נעשו, לכאורה, במסגרת מערכת נסיבות מוגדרת, וכי אין להסיק מהם קיומה של מסוכנות כללית. לבסוף נטען, כי עולה מן הפסיקה כי ראוי לבחון חלופת מעצר, ולהורות על עריכת תסקיר, גם כשמ דובר

בהאשמות חמורות מסוג אלה הנדונות כאן.

4.

מסכת העבירות המיוחסת לעורר היא קשה במיוחד, ועולים ממנה, לכאורה, קווים של ניצול אנושי ואכזריות כלפי החלש במידה ובהיקף החורגים גם מתופעות קשות בתחום הפלילי שנדרשים להן בערכאות השיפוט. המעשים המיוחסים לעורר מתאפיינים, בנוסף לרוע ולאלימות העולה מהם, גם בחוסר שליטה ובהעדר מעצורים וגבולות המופנים כלפי חסרי ישע שאינם מסוגלים להתגונן. קרבנות ההתעללות הם עדי מפתח במקרה שלפנינו. על עדותם נשענת עיקר התשתית הראייתית בפרשה. קיים חשש של ממש כי אם ישוחרר העורר בחלופת מעצר, הוא עלול להשתמש בכל אמצעי על מנת לשבש הליכי משפט ולהשפיע על עדים מרכזיים במשפט.

יתר על כן, אופי המעשים המיוחסים לעורר מעידים על מסוכנותו הטבועה, וקיים חשש של ממש כי אם ישוחרר הוא עלול לחזור ולהטיל את חיתתו על המתלוננים, ולפגוע בהם בדרכים שונות. אין מקום ליטול סיכון כי אפשרות כזו תתממש לאור הסבל שעבר על המתלוננים ממעשי העורר עד כה, כעולה מכתב האישום.

בנסיבות אלה, מסוכנותו של העורר ביחס למתלוננים והחשש כי ישבש את עדויותיהם מצדיקים את השארתו במעצר עד תום ההליכים, לפחות עד לאחר סיום עדויותיהם של המתלוננים. לאור זאת, תסקיר מעצר הבוחן חלופת מעצר לא יוכל לשרת מטרה אפקטיבית בדרך לקבלת החלטה בערר, לפחות נכון לעת זו.

אני מותירה בצריך עיון את השאלה האם עשוי להיות מקום לשקול הגשת תסקיר מעצר לאחר סיום עדויותיהם של המתלוננים במשפט. הדבר תלוי, כמובן, בנסיבות הענין כפי שתתפתחנה בהמשך, ובשיקולי הערכאה הדיונית על פיהן.

בנסיבות אלה ומהטעמים האמורים, אני מחליטה

לדחות את הערר.