בש"פ 837/00 מדינת ישראל נ. איסמעאיל זבידה

המשיבים עומדים לדין בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. כתב-האישום מייחס להם שורה של עבירות גניבת רכב וסחר ברכב גנוב. ריבוי העבירות והיקפן מצביע על כך, כי השניים מתפרנסים מגניבת רכב, ועל-כן מתקיים יסוד לחשש כי ימשיכו בפעילותם הפלילית, אם ישוחררו ממעצרם.

בשל חשש זה נעצרו המשיבים עד לתום הליכי המשפט, המשיב 1 בתאריך 26.5.99, והמשיב 2 בתאריך 6.6.99. משפטם של המשיבים החל חודשים רבים לאחר מעצרם, וגם אז התנהלו הדיונים בעצלתיים, ומרבית עדי התביעה טרם נשמעו. בתוך-כך חלפו תשעה חודשים, ועתה מבקשת המדינה להאריך את המעצר ב90- יום נוספים, בהסתמכה על מועדי דיון שנקבעו להמשך שמיעת המשפט.

דא-עקא, כי בהחלטה שניתנה עתה בעניין זה, כתב בית-המשפט המחוזי את הדברים הבאים:

עלי לציין כי אינני בטוחה שגם במועדים אלה אוכל לשמוע את הראיות, כיוון שאמורה אני להתפנות לכתיבת הכרעת דין בתקופה זו. אני ערה לכך, שתקופת תשעת החודשים של מעצרם של הנאשמים אמורה להסתיים בקרוב. אולם, לצערי הרב, בית המשפט המחוזי בתל-אביב עובד בתת-תקן בנושא של משפטים פליליים ואין קשר בין המציאות כפי שאותה רוצה לראות המחוקק לבין הכלים והמשאבים שניתנים לשופטים כדי להשלים את מכסת משפטיהם בזמן.

אין אני מתעלמת, כמובן, מן העומס הכבד המוטל על השופטים, ברם הארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים בעטיו של העומס, אינו פתרון ראוי, ואילוציהם של השופטים אינם יכולים להצדיק פגיעה בחרותו של האדם, מעבר לתקופה הקבועה בחוק.

אכן, חובה היא להתחשב, גם בעניין זה, במסוכנותו של הנאשם. בעניין שלפנינו מדובר בעבירות רכוש, ולגביהן אף עומדת למשיבים חזקת החפות, ועל-כן נראה שהחשש מפני מסוכנות המשיבים במקרה זה אינו גובר על האינטרס בשחרורם, לאחר עבור תשעת החודשים המנויים בחוק.

אשר-על-כן, אני דוחה את בקשת המדינה.

התיק יוחזר לבית-המשפט המחוזי לקביעת תנאי השחרור הראויים.