בש"פ 8373/00 מדינת ישראל נ. כאמל תורכ

המשיב הובא לדין ביחד עם אחרים, בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב, ובמרכזן של העובדות שיוחסו לו בכתב האישום, ניצבת הטענה כי הוא ושותפיו פרצו לחדר הכספות של סניף בנק המזרחי בחולון וגנבו משם כסף רב ותכשיטים.

כתב האישום הוגש בחודש אוגוסט 1999, ובית המשפט נעתר לבקשה לעצור את כל הנאשמים עד לתום ההליכים.

למרות הישיבות הרבות שהקדיש בית המשפט בשמיעתו של התיק, לא הצליח לסיימו, משום ריבוי העדים, מורכבותו של התיק, והיעלמותו של עד התביעה המרכזי אמיר כהן. לאור זאת התבקש בית משפט זה, פעמיים, להאריך את מעצרם של המשיב וחבריו בתום תשעת החודשים שחלפו מיום הגשת כתב האישום, ובית המשפט נעתר לכך.

בינתיים, ביקשה התביעה לקבל קלטות בהן תועדו דבריו של העד אמיר כהן שעקבותיו אבדו, כראיות קבילות, ובית המשפט נעתר לה, אך כחלוף זמן חזר בו מהחלטה זו, לאחר שהתברר כי אותו עד חי וקיים ונראה בישראל.

לנוכח כל אלה, הסכימה המבקשת לשחרורם של המשיב ושלושה מחבריו, על מנת שיהיה בידה הזמן הדרוש לאיתורו של אמיר כהן.

בתאריך 4.10.00 היתנה בית המשפט המחוזי את שחרורם של המשיב וחבריו בהפקדת סכום של 500,000 ש"ח ותנאים נוספים. חלק מהנאשמים מילא אחר ההחלטה ושוחרר, בעוד שהמשיב נותר בכלא, ולאו דווקא משום שלא מילא אחר תנאי השחרור, אלא עקב היותו אסיר הנושא בעונש מאסר של 67 חודשים.

המדינה עותרת להארכת מעצר שלישית של המשיב, וכאן ראוי להדגיש כי בקשה זו הוגשה באיחור, ולמעשה מאז יום 17.11.00, החלטת המעצר הקודמת בעניינו של המשיב כבר אינה בתוקף. חרף זאת מבקשת המדינה את מעצרו מחדש של המשיב מכוח סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, הואיל והנימוקים שהצדיקו את מעצרו של המשיב מלכתחילה, נכונים גם להיום.

טענה זו מקובלת עלי. אין צורך להרבות מלים על חומרת האישום שיוחס למשיב, וזו מקבלת משנה תוקף לנוכח עברו הפלילי המכביד. לפיכך, הדרך בה נקט בית המשפט המחוזי בהחלטתו האחרונה, היא דרך שאיזנה בין האינטרסים הנוגדים של המדינה מחד, ושל המשיב מאידך. ובמלים אחרות, לנוכח המעצר הממושך והשיהוי הנובע בשלב זה מאי-איתורו של עד התביעה המרכזי, נכון היה להורות על שחרור המשיב וחבריו, על מנת שלא לשלול מהם את חירותם מעבר לנדרש, ועם זאת נמצאה הדרך להבטיח שההליכים יימשכו כסדרם, לפחות במובן זה שהנאשמים יתייצבו למשפטם, וזאת על ידי קביעתה של ערובה הולמת.

במהלך הדיון בפני ביקש ב"כ המלומד של המשיב להקל עם שולחו בנושא סכום הערבות, אך סברתי שאין מקום לעשות זאת, גם אם גיוס הסכום כרוך בקשיים, וזאת לנוכח החשש של הימלטות המשיב מאימת הדין, אם וכאשר ישוחרר ממאסרו הנוכחי.

העולה מכל האמור הוא שאני נעתר לבקשה, והמשיב ייעצר ל90- ימים שתחילת מניינם ביום 17.11.00, או עד למתן פסק הדין בתיקו של בית המשפט המחוזי, הכל לפי המוקדם. חרף זאת, יוכל המשיב להשתחרר ממעצרו אם יפקיד בקופת בית המשפט המחוזי סכום של 500,000 ש"ח, במזומן או בערבות בנקאית, ויוצא נגדו צו לעיכוב יציאתו מן הארץ.