בש"פ 839/06 פארוק עמארנה נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ד' רוזן) בב"ש 90020/06 מיום 15.1.06, אשר הותירה על כנה את החלטתו של בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטים המתנהלים כנגדו.

ביום 8.12.05 הוגש כנגד העורר לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו כתב אישום, המייחס לו עבירות של שהייה בישראל שלא כחוק, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952; עבירה של כליאת שווא, לפי סעיף 377 לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: החוק); עבירה של גניבה, לפי סעיף 384 לחוק; עבירה של התפרצות לדירה בכוונה לגנוב, לפי סעיף 406(ב) לחוק וכן עבירה של תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק.

לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 23.8.05, בשעה 05:30 או בסמוך לכך, שהה העורר ברחוב זרובבל 20 בתל-אביב, כאשר אין בידיו אישור כניסה ושהייה בישראל כדין. באותן הנסיבות, התפרץ העורר לדירתה של חרותה לוי (להלן: המתלוננת) בכך שנכנס דרך חלון חדר הסלון שלה. בנסיבות אלה, זיהתה המתלוננת את העורר, כשהוא מצוי בחדר המטבח שבדירתה, מחטט בתיקה. העורר כיבה את האור, ניגש למתלוננת, סובב אותה כך שתהיה עם גבה אליו, לפת אותה בחוזקה וחסם את פיה. בהמשך לכך, דרש העורר מהמתלוננת כסף וקיבל ממנה 20 ש"ח, מספר מטבעות ואת כרטיס האשראי שלה. בהמשך לכך, נעל העורר את המתלוננת במרפסת השירותים, כשהוא מאיים עליה שלא תצעק, אחרת יהרוג אותה. בנוסף, בנסיבות אלה, גנב העורר את מכשיר הפלאפון של המתלוננת.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה לבית-משפט השלום בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

ביום 15.12.05 הורה בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת י' הניג) על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו בקובעו, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר וכי קמות שתי עילות מעצר כנגדו – מסוכנותו לציבור וחשש להימלטות מן הדין. נוכח אלה, קבע בית-המשפט, כי שילובן של עילות אלה עם עברו הפלילי של העורר, אינו מאפשר את שחרורו לחלופת מעצר.

על החלטתו זו של בית-משפט השלום, הגיש העורר ערר לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

ביום 15.1.06 דחה בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו את הערר, בקובעו, כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר וכי עילת המעצר ברורה ומזדקרת מאליה. בנוסף, קבע בית-המשפט המחוזי, כי מדובר במעשה חמור וקשה וכי נדמה שבנסיבות המקרה, חלופת מעצר לא תשיג את מטרת המעצר.

מכאן הערר שבפני.

בערר, טוען בא-כוח העורר, כי שגה בית-המשפט המחוזי בקובעו, כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר. לטענתו, התיאור אשר מסרה המתלוננת איננו תואם את מראהו של העורר ואין כל ראיות אשר קושרות אותו לזירת הפשע. בנוסף, לטענת בא-כוחו של העורר, יש לו אליבי תקף לזמן האירוע בכתב האישום, אשר לא נחקר בצורה ראויה על-ידי המשטרה. כמו-כן, לטענתו, שגה בית-המשפט בכך, שלא שקל כלל חלופת מעצר וכי יש להורות על שחרורו של העורר ממעצר בתנאים מגבילים.

מנגד , תומכת באת-כוח המשיבה את יתדותיה בהחלטות הערכאות הקודמות ומבקשת לדחות את הערר.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטות הערכאות שקדמו לי ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום לקבל את הערר.

החלטתו של בית-המשפט המחוזי הינה מנומקת ומבוססת היטב ולא מצאתי כל מקום להתערב בה.

בצדק קבע בית-המשפט המחוזי, כי התשתית הראייתית כנגד העורר, הינה תשתית טובה דיה להוכחת האישומים המיוחסים לו, שהרי, טביעות אצבעותיו של העורר נמצאו בדירתה של המתלוננת והלכה פסוקה היא, כי טביעת אצבע הינה ראיה נסיבתית משמעותית, אשר משקלה כמו "חזקה שבעובדה" (עוד לעניין זה ראו בע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד מקדאד , פ"ד נו(5), 221). עוד יצויין, כי כאשר נדרש העורר לעניין טביעות אצבעותיו בחקירתו, מסר, כי אין לו כל הסבר לכך.

כמו-כן, כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, קיימות כנגד העורר עילות מעצר, שכן התנהגותו, כפי שמתוארת בכתב האישום, מצביעה על מסוכנות ואם לא די בכך, שהותו בישראל אסורה היא ולפיכך קיים חשש ממשי, שלא יתייצב לשמיעת משפטו. במיוחד אמורים הדברים, נוכח עברו הפלילי, הכולל עבירות רכוש ושב"ח וכן נוכח עונש מאסר על תנאי, בר הפעלה, אשר תלוי ועומד נגדו.

אשר-על-כן, הערר נדחה.