בש"פ 8397/01 עדנאן עבדאללה נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין לפני בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו בשני אישומים של סחר בסם מסוכן ובאישום שלישי של הפרת הוראה חוקית. בית-משפט השלום הורה על מעצרו עד תום ההליכים; בית המשפט המחוזי החליט לדחות ערר שהוגש לפניו; ועל החלטה זו האחרונה הערר שלפניי.

עורך-דין שקלאר, בא-כוחו המלומד של העורר, ייחד את טיעוניו לשאלה אם נאספו אל תיק המשטרה ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לעורר, שלטענתו אין ראיות לכאורה כנדרש. אדון איפוא בטיעוניו אלה של עורך-דין שקלאר.

כאמור לעיל, שני אישומים הם המועלים נגד העורר בעבירה של סחר בסם, ועתה אדרש לשני אישומים אלה, אחד לאחד, כסידרם.

האישום הראשון הוא זה, שביום 13 באוגוסט השנה, בשעה חמש אחה"צ, או בסמוך לכך, בפינת הרחובות סלומון ונווה שאנן מכר העורר לאחד בשם נבהן סם מסוכן מסוג הירואין בתמורה ל50- ש"ח. שני בתי המשפט שקדמו לי סברו כי יש ראיות לכאורה להוכחת אישום זה ועל-כך משיג עורך-דין שקלאר. טיעוניו של עורך-דין שקלאר נראים לי.

נבהן ניתפס ובידו סם הירואין, ומשנשאל מניין לו הסם השיב כי קנה אותו מהעורר כמה דקות קודם לכן. השוטרים דלקו אחר העורר ובו במקום ערכו חיפוש על גופו. בחיפוש זה לא נמצאו אותם 50 ש"ח שנבהן טען כי שילם לעורר. בית המשפט המחוזי מסביר היעדרם של אותם 50 ש"ח בכך שלא היה קשר עין רצוף בין השוטרים ובין העורר מאז העיסקה ועד שניתפס, אך אין בעובדה זו כדי "לאיין" - כך לדברי בית המשפט - את עדותו של נבהן. דעתי אינה כדעת בית המשפט המחוזי. נבהן, כאמור, אמר כי קנה מנת הירואין מן העורר כמה דקות קודם לכן, ואם נקבל את דבריו, לכאורה, כקושט אימרי אמת, לאן נעלמו אותם 50 ש"ח? העורר הכחיש כי מכר לנבהן מנת הירואין, וברור מרקע הדברים כי השניים מוכרים זה לזה מעיסקאות סמים קודמות. מכאן שאמירתו של נבהן כי העורר מכר לו באותו מעמד מנת הירואין - כאשר הוא עצמו נתפס והירואין בידו - למיצער אמירה מפוקפקת היא. נוסיף לכך את היעדר 50 הש"ח על גופו של העורר וידענו כי אין בידי המשטרה ראייה לכאורה לייסודו של האישום הראשון.

אשר לאישום השני: אישום זה קובע כי ארבעה חודשים עובר לחודש אוגוסט 2001, במספר מועדים בלתי ידוע, מכר העורר לאשה בשם אירנה משדנוב סם הירואין בתמורה ל50- ש"ח כל פעם. בית-משפט השלום החליט כי לא יידרש כלל לאישום זה הואיל והעורר לא נחקר עליו כלל במשטרה ולא נשאל עליו כל שאלה שהיא. בערר החליט בית המשפט המחוזי ללכת בעקבות בית משפט השלום, בקובעו כי "הפרט השני שמתייחס למכירת סם במועד בלתי ידוע, 4 חודשים לפני המועד נשוא הפרט הראשון, כשהסם לא נתפס, ולא ידוע [כך] מהותו ובעיקר העורר לא נחקר לגבי האשמה זו, לא אתייחס לפרט השני שמצדיק מעצר ולפיכך עומד הפרט הראשון לבדו". על דברים אלה אוסיף כי ביני לביני נחקר העורר על פרט האישום השני (הלכה למעשה, כפי שהובהר לי, נחקר העורר כבר לפני החלטתו של בית המשפט המחוזי, והדבר אף הודע לבית המשפט), ועל-כן נפלה טענה זו. אכן, המשטרה נהגה שלא כהלכה בהגישה כתב-אישום לבית המשפט קודם שהעורר נחקר על אישום הכלול בכתב-האישום, ואולם כהיום הזה טענת אי חקירתו של העורר נעלמת מאליה.

אשר לגופו של עניין, טען עורך-דין שקלאר כי אין בו בתיק המשטרה ראיות לכאורה להאשמתו של העורר באישום השני הואיל ואין בו באישום זה כל מסויימות: לא מועדים, לא כמויות, לא הוכחה שהעורר מכר דווקא הירואין, ובעיקר, שלא נתפסה כל ראייה חפצית.

טענה זו אינה מקובלת עליי. הודעתה של אירנה משדנוב, אשה המכורה לסם, הינה הודעה ברורה וחד-משמעית באשר לכך שהעורר מכר לה מפעם לפעם מנות הירואין תמורת סך של 50 ש"ח; ולהבדיל מן האישום הראשון היא לא הפלילה אירנה את העורר כדי להסיר נטל מעצמה. הודעתה של אירנה היא הודעה שוטפת, ברורה, נעדרת סתירות ולדעתי משמשת היא ראייה לכאורה ראוייה כנגד העורר. אכן, אין מסויימות באישום זה, אך הקורא את הודעתה של אירנה לאורכה ימצא בה לא מעט פרטים "מסויימים" המזהים היטב את העורר ואת דרך הסחר שלו בסם ההירואין.

הוכחה איפוא להנחת דעתי תשתית ראיות ראוייה להאשמתו של העורר באישום השני המיוחס לו.

למותר לומר כי מעשיו של העורר מקימים עילת מעצר והוכחה לכאורה למסוכנותו, ומשנתתי דעתי לרשימת הרשעותיו הארוכה, ארוכה מאוד, של העורר - אשר בילה שנים לא מעטות בבית האסורים בגין עבירות מעבירות שונות, בהן עבירות סמים - לא נותר ספק בליבי בדבר מסוכנותו לפרט ולכלל.

אני מחליט איפוא לדחות את הערר הגם שלא מטעמיהם של בתי-משפט קמא.

היום, כ' בחשון תשס"ב (6.11.2001).

ש ו פ ט

_________________

העתק מתאים למקור

01083970. G01

נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444