בש"פ 8399/06 פלוני נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בב"ש 91562/06 (כבוד השופטת אהד ) מיום 25.9.06, בגדרה נקבעו תנאים מגבילים לשחרורו של העורר בערובה.

2.בכתב האישום, שהוגש ביום 22.2.06, מואשם העורר בעבירות של מעשה מגונה ותקיפה סתם, שביצע בקטינה בת פחות מ-11. על פי המתואר בו, ביום 9.8.05, בשעות הבוקר, התחקה העורר אחר הקטינה עד לבניין מגוריה בלוד. העורר נכנס אחר הקטינה לבניין מגוריה, שם תקף אותה בכך שאחז בגופה, סתם את פיה ונגע בעבר מינה בחוזקה.

3.ביום האירוע מסרה אמה של הקטינה הודעה במשטרה, בה תיארה את מה שלכאורה סיפרה לה הקטינה. לפי הודעתה, הקטינה אמרה לה כי התוקף הוא "... בחור נמוך, עם שיער קצוץ חום שחור והיו לו זיפים של זקן ויש לו קעקוע על העורף צבע שחור דומה לעכביש. כהה עור ... כבן 20 לערך. ביום 11.8.05 נחקרה הקטינה על ידי חוקרת ילדים, ובחקירתה מסרה כי התוקף "נמוך יחסית, צבע עורו כהה, עיניו גדולות בצבע אפור – ירוק, קעקוע על העורף בצורת אליפסה צבועה שחור ומסביב קווים – מזכיר צורה של עכביש. שיער קצוץ בצבע חום – שחור, עם זיפים".

לאחר כחצי שנה, ביום 17.2.06, בהימצאה בחנות מכולת יחד עם דודה, זיהתה הקטינה את העורר באופן ספונטאני ואמרה לדודה כי הוא התוקף. על עורפו של העורר קעקוע בצורה בלתי מוגדרת, שצבעו שחור ואדום. בחקירה שנערכה ביום 19.2.06, מסרה הקטינה כי זיהתה את העורר, בין היתר, מפני שהוא בעל קעקוע שצורתו "עיגול, נקודה ו(מילה לא ברורה)". בהודעה שמסרה אמה של הקטינה ביום 17.2.06, ציינה כי הקטינה סיפרה לה שראתה את העורר פעם נוספת (קודם לזו האחרונה), ואז אמרה לה כי הקעקוע על עורפו בצורת עקרב.

3.עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו. בדיון שנערך בבית משפט השלום ברמלה (כבוד סגנית הנשיא בוסתן ), חלק העורר על קיומן של ראיות לכאורה נגדו. טענתו העיקרית הייתה כי לאור ההבדלים בין התיאורים השונים של צורת הקעקוע שעל עורפו של העורר, ישנו כרסום בחומר הראיות, המצדיק את שחרורו לחלופת מעצר מרוחקת ממקום מגורי הקטינה ובפיקוח צמוד. בית המשפט קבע כי קיימות ראיות לכאורה, אך ציין כי אלו "כורסמו" בשל השוני בין תיאורי הקעקוע על ידי הקטינה. לכן קבע בית המשפט כי העורר ישוחרר לבית אביו בפתח תקווה, שם יימצא תחת פיקוח כל שעות היממה. כן הוטלה על העורר ערבות עצמית, הפקדה כספית וערבות צד ג'.

על הקביעה כי קיימות ראיות לכאורה הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי. ביום 29.6.06 אישר בית המשפט ( השופטת אהד ) לעורר לצאת לעבודה מדי יום, בפיקוחו הצמוד של אביו. על החלטה זו הוגש ערר לבית משפט זה ( השופט לוי ), ובו טען העורר כי בית המשפט המחוזי לא דן כלל בטענות הראייתיות שהעלה בפניו. בהסכמת המשיבה, הוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי לצורך בחינת קיומן של ראיות לכאורה. ביום 25.9.06 נתן בית המשפט המחוזי את החלטתו. בית המשפט קבע כי אין בהבדלים בתיאור הקעקוע בין ההודעות השונות כדי לשלול קיומן של ראיות לכאורה, וכי גם אם נדרשת תוספת ראייתית לשם הרשעת הנאשם הרי שכזו קיימת. משכך, הותיר את התנאים המגבילים בעינם.

על החלטה זו הוגש הערר שלפניי.

4.לאחר הדיון שנערך בפניי, בגדרו הביעה המשיבה את התנגדותה לערר, הודיע העורר כי ישיבת ההוכחות הראשונה במשפטו, שהייתה קבועה ליום 5.11.06, נדחתה ליום 20.2.07, משום שתיק התביעה לא היה מצוי בידי המשיבה, עדי התביעה לא התייצבו ועדים נוספים לא זומנו. כן הפנה לפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום, ממנו עולה כי חוקרת הילדים קבעה כי בשלב זה אין להעיד את הקטינה בבית המשפט. לטענת העורר, לעובדה זו משקל מכריע בהחלטה בערר. בתגובתה להודעה זו, הסכימה המשיבה כי בנסיבות שנוצרו יש לשקול מחדש את תנאי שחרורו של העורר, אך לדידה יש לבחון זאת במסגרת עיון חוזר בבית משפט השלום. בתגובה שהגיש (בהתאם להחלטתי), הביע העורר את התנגדותו לכך. לטענתו, המצב החדש שנוצר, לפיו נאסר להעיד את הקטינה, מחזק את טענתו העיקרית בערר, לפיה נדרשת ראייה מסייעת לעדותה של הקטינה כבר בשלב הליכי המעצר עד תום ההליכים – ראייה אשר לטענתו אינה מצויה בידי המשיבה. בהעדר תשתית ראייתית סבירה להוכחת אשמתו, כך העורר, יש להורות על הסרת כל תנאי מגביל ממנו.

5.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים באתי למסקנה כי דין הערר להתקבל בעיקרו. פתח דבר אעיר, כי בהינתן שהעורר הגיש את עררו קודם להתפתחות זו, ואף התקיים דיון בו, לא ראיתי מקום להחזיר את העניין לעיון חוזר בבית משפט השלום.

לגוף העניין, המשיבה הסכימה כי לאור ההתפתחות האמורה יש לשקול מחדש את תנאי שחרורו של העורר. בנוסף לכך, יש ליתן משקל לזמן הניכר שחלף מאז הוטלו על העורר תנאים מגבילים, ולזמן הארוך עד לתחילת משפטו. עוד יש להביא בחשבון כי העורר לא הפר את תנאי מעצרו עד כה, וכי עברו נקי. עם זאת, ומבלי לקבוע כל עמדה בסוגייה הראייתית שהעלה העורר, באתי למסקנה כי יש לאסור את כניסתו לעיר מגוריה של הקטינה, והוא כדי להגן עליה מפני הנזק אשר עלול להיגרם לה מפגישה אקראית עם העורר.

לסיכום, התנאים המגבילים שהוטלו על העורר יוסרו, למעט התנאי האוסר על כניסת העורר לתחום העיר לוד. הערבויות וההפקדה הכספית תעמודנה בעינן להבטחת קיומו של תנאי זה.

כן יוצא צו עיכוב יציאה מהארץ כנגד העורר, שיעמוד בעינו עד למתן פסק דין.