בש"פ 843/06 בן ברגר נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בב"ש 21861/05 מיום 25.1.06 (כבוד השופטת ו' מרוז), לפיה הוחלט שלא לאפשר לעוררים לחזור לשירות צבאי.

ביום 22.11.05 הוגש כנגד העוררים כתב אישום לבית-משפט המחוזי בבאר-שבע, המייחס להם עבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 345(ב)(3) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק); עבירת ניסיון למעשה סדום, לפי סעיף 347(ב) בצירוף סעיף 25 לחוק ובנסיבות סעיפים 345(ב)(3), 345(א)(1) לחוק ועבירת מעשה מגונה, לפי סעיף 348(ב) בצירוף סעיפים 345(ב)(3), 345(א)(1) לחוק.

לפי הנטען בכתב האישום, העוררים הינם חיילים בשירות סדיר ובתאריך 17.11.05 היו בחופשה באילת והתגוררו ביחידה 216 במלון קלאב אין (להלן: היחידה). באותו זמן שהתה בחופשה באילת חיילת (להלן: המתלוננת) ובתאריך 17.11.05 סמוך לשעה 02:00 בילתה עם חברותיה במועדון הפלטיניום באילת, שם פגשה את העורר 1, איתו התחברה, רקדה, שתתה אלכוהול שרכש עבורה ובהמשך גם נסעה איתו במונית ליחידה, בה קיימו יחסי מין. באותו הזמן, נכנסו העוררים מספר 2 ו-3 ליחידה, צפו בזוג ואף הצמידו את המיטות בחדר החשוך והחלו לגעת במתלוננת. המתלוננת ביקשה מהעורר מספר 1 שיאמר להם לעזוב, אולם הוא טען בפניה, כי חבריו "הומואים". בהמשך לכך, התפשטו העוררים מספר 2 ו-3 וחרף התנגדותה של המתלוננת בעלו אותה בכוח וביצעו בה מעשים מגונים, שלא בהסכמתה, תוך שימוש באלימות וגרימת חבלות.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העוררים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדם.

ביום 6.12.05 החליט בית-משפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטת ו' מרוז), כי כל אחד מן העוררים ישוחרר למעצר בית מלא בבית הוריו ותחת פיקוחם, בתנאים מגבילים בנוסף להפקת ערבויות כספיות.

בהמשך להחלטה הנ"ל, עתרו העוררים לבית-המשפט המחוזי, בבקשה שיתיר להם לשוב לשירות הצבאי. ביום 25.1.06, דחה בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע את בקשתם זו, בקובעו, כי בשקילת האינטרסים של העוררים מצד אחד ושל הציבור מנגד, "הכף נוטה לזכות האינטרס הציבורי, המחייב המשך השמתם של העוררים במעצר בית מלא, תחת פיקוח צמוד."

מכאן הערר שבפני. בערר, טוענים באי-כוח העוררים, כי שגה בית-המשפט המחוזי בכך שהחליט, שלא לשחרר את העוררים ממעצר בית מלא ולהחזירם לשירות צבאי סדיר. לטענתם, מן הראוי היה לעשות זאת, לאור הראיות שהובאו לו והטענות שהושמעו בפניו, כאשר לטענתם, אף אחת מהן לא מצביעה על סכנה הנשקפת לציבור מצד העוררים. בנוסף, לטענת באי-כוחם, החזרתם של העוררים לשירות צבאי סדיר, לא תגרום לזילות של מעשה כלשהו בעיניהם.

מנגד , תומכת באת-כוח המשיבה את יתדותיה בהחלטת הערכאה הקודמת ומבקשת לדחות את הערר. לטענתה, נכון שבמסגרת השירות הצבאי יהיו העוררים בבסיס סגור, אבל מבסיס שכזה, יוצאים חיילים לכל מיני פעילויות מחוץ לבסיס אשר אינו סגור באופן מוחלט. בנוסף, עמדת הצבא נשארה כפי שהייתה, לפיה צה"ל איננו מהווה חלופת מעצר. כמו-כן, לטענתה, הסיכון הנובע מהעוררים איננו נקודתי רק לגבי המתלוננת, אלא הוא כללי ואין שום ערובה לכך, שאין עוד חיילות המסתובבות בבסיס בו ישובצו העוררים.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטות בית-המשפט המחוזי מיום 6.12.05 ומיום 25.1.06 ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום לקבל את הערר.

החלטתו של בית-המשפט המחוזי הינה מפורטת ומנומקת היטב ולא מצאתי כל מקום להתערב בה. המעשים המיוחסים לעוררים הינם חמורים ביותר, אשר יש בהם בכדי ללמד על מסוכנות הנשקפת מהם ואף בכדי ליצור חזקת מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996.

בנוסף, בתסקיר שירות המבחן למבוגרים, אשר הוגש לבית-המשפט המחוזי נקבע, כי מניסיון קודם עם שלטונות הצבא, במקרים דומים, הובעה התנגדות מטעם הפרקליט הצבאי הראשי, לשהייה בחלופת מעצר, במסגרת בסיס צבאי. הנימוק העיקרי היה כי בהעדר אמצעי פקוח ישירים וערכים בתוך בסיס צה"ל, לא ניתן להפוך בסיס צבאי לחלופת מעצר.

כך אף ציין פרקליט פיקוד המרכז, סא"ל אהוד בן אליעזר, במכתב שהוגש מטעמו מיום 16.1.06, לפיו אין צה"ל אחראי למעשיהם של העוררים, ככלל, בזמנם הפנוי ובפרט, בעת החופשות שניתנות להם במהלך שירותם הצבאי. יחד עם זאת, ציין פרקליט פיקוד המרכז, כי במידה ויתיר בית-המשפט את חזרתם של העוררים לשירות צבאי, אזי יקלוט אותם הצבא בחזרה, אולם לא ישיבם לתפקידיהם הקודמים כלוחמים, נוכח טיבם של החשדות אשר קיימים נגדם, ולכן ישובצו לתפקידים במסגרת צוות מודיעין. בנוסף לכך, הבהיר סרן משה אייל, המשמש כרמ"ד פיקוח הדרכה ודיווח, במכתבו מיום 1.2.06, כי: "עמדת רשויות הצבא נותרה כשהייתה, כי צה"ל איננו מהווה חלופת מעצר לחיילים הנאשמים בפלילים."

לאור האמור, נראה, כי צדק בית-המשפט המחוזי בקובעו, כי לא רק האינטרס האישי עמד לנגד עיני בית-המשפט עת ששקל הקלה בתנאים המגבילים, אלא גם האינטרס הציבורי, אשר בעניינם של העוררים, בא לידי ביטוי בחשש, שחזרתם המוקדמת לשגרת חיים מלאה, תוביל לזילות המעשים המיוחסים להם ותעלה את רף הסכנה הנשקפת מהם.

אשר-על-כן, הערר נדחה.