בש"פ 843/97 מנסור עיסאם נ. מדינת ישראל

1.העורר הועמד לדין יחד עם ארבעה אחרים, בת.פ. 377/96 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. כתב האישום שהוגש נגד החמישה בתיק האמור - כאשר העורר הינו נאשם מס' 5 - כולל עשרים ואחד אישומים, שעיקרם גניבת רכב ומסחר ברכב גנוב.

הנאשמים המרכזיים הם הנאשמים מס' 1 ומס' 2; בעוד שלעורר - הנאשם מס' 5 כאמור - מיוחסים שני אישומים בלבד, שעניינם גניבת שני כלי רכב, במועד אחד, יחד עם הנאשמים מס' 1 ומס' 3, ומכירתם בכפר דיר א-סיכה שבשומרון.

הנאשמים מס' 1 ומס' 2 ילידי 1977; בעוד שהעורר והנאשמים מס' 3 ומס' 4 הם ילידי 1978, ושלשתם היו קטינים בעת ביצוע המעשים המיוחסים להם בכתב האישום.

עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרם של כל חמשת הנאשמים, לרבות העורר; ובהחלטה הנוגעת לענינו של העורר, ציווה בית המשפט המחוזי על מעצרו שלו לצד מעצרם של הנאשמים מס' 1, מס' 2 ומס' 3.

2.טענתו המרכזית של ב"כ העורר היא, כי העבירות המיוחסות למרשו בכתב האישום אינן מקימות עילת מעצר עד תום ההליכים. עמדה זו סומך ב"כ העורר על כך: שהעבירות האמורות, על פי טיבן, אינן נמנות על העבירות המנויות בסעיף 21א(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב1982-; ונסיבות הענין - כפי שהן מתחייבות מחומר החקירה - אינן מקימות בסיס לקיומם של "סיכונים" מאלה המקימים עילת מעצר מכוח ההוראות הקבועות בסעיף 21א(א)(1) לחוק הנ"ל.

לשיטתו של ב"כ העורר, יש להבחין: בין גניבת כלי רכב המשקפת אורח חיים ומהווה מקור פרנסה לגנב, ועל כן מאיימת על שלום הציבור ועשויה להקים עילת מעצר לפי סעיף 21א(א)(1) הנ"ל; לבין גניבת כלי רכב בודדת ומזדמנת, שאינה מקימה, בתור שכזו, בסיס לסיכון שלום הציבור, המצדיק החזקה במעצר עד תום ההליכים.

הבדיקה באם העבירות המיוחסות לנאשם מקימות בסיס לקיומו של סיכון שלום הציבור, הינה בדיקה אינדיבידואלית; ובדרך כלל, מתחייבת מסקנה כזו, במקום שבו מדובר בגניבת כלי רכב מרובים לאורך תקופה. היותה של גניבת רכב בבחינת "מכה" שיש לציבור ענין מיוחד לצמצמה, אינה מספקת, כשלעצמה, להקמת אותו סיכון המצדיק החזקה במעצר; וכאמור, עניינו של כל נאשם בגניבת רכב צריך להיבדק לגופו.

3.ב"כ המדינה ער לכללים האמורים, ולשיטתו יש לראות את העורר כנמנה על "חבורת גנבי רכב", שהפכו את הגניבה למקור מתמשך של הכנסה. אשר על כן, כך סבור ב"כ התביעה, אין בעובדה שמיוחסת לעורר גניבתם של שני כלי רכב בלבד - כאשר הוא מודה באימרתו שהשתתף בגניבתם של שני כלי רכב נוספים שלא הואשם בגניבתם - כדי להבחין בינו לבין חברים ותיקים יותר בחבורה, להם מיוחסת גניבתם של כלי רכב רבים.

בהציגו את העורר כאחד מבני חבורה של גונבי רכב, מדגיש ב"כ המדינה, כי העורר לא הסתפק במעורבות "פסיבית" בגניבת כלי הרכב נשוא האישומים העומדים כנגדו, אלא נהג בכלי הרכב הגנובים והביאם למקום שבו נמכרו.

4.עמדתו העקרונית של ב"כ העורר מקובלת עלי: כפי שכבר נקבע, העובדה שהמדובר בעבירה שהפכה ל"מכת מדינה" אינה מספקת, כשלעצמה, כדי להקים בסיס ל"מסוכנות" האישית, הדרושה לקיומה של עילת מעצר לפי סעיף 21א(א)(1) הנ"ל; ויש לבחון, אם יש בחומר החקירה כדי להוכיח, שמתקימת בפועל בעניינו של העורר אותה "מסוכנות".

מספר כלי הרכב שנאשם מואשם בגניבתם, קיומו של "קו שיווק" שדרכו מפיק הנאשם רווחים מן הגניבה, היותו משולב ברשת העוסקת בגניבה וסחר ברכב גנוב ותפקידו ברשת זו וכיוצ"ב, מהווים גורמים שבכוחם ללמד על קיומו של סיכון ממשי לשלום הציבור, באם הנאשם ישוחרר בערובה. ברם, כאמור, אין די בעצם קיומו של גורם מהגורמים האמורים, ויש לבחון, אם בפועל הוקם בסיס ל"מסוכנות לשלום הציבור" מצידו של הנאשם המסוים, שהתביעה מבקשת להחזיקו במעצר עד תום ההליכים.

במקרה שבפני, אכן המדובר במעשה גניבה שבוצע במסגרת פעילותה של "חבורה" בעלת נסיון עשיר בגניבת כלי רכב ושיווקם. ברם, אין בחומר החקירה כדי ללמד שהעורר הצטרף לחבורה האמורה והפך לחלק ממנה; ועל פני הדברים נראה כי, המדובר בארוע מקרי, שבו התפתה העורר לקחת חלק בהרפתקה מזדמנת. אמנם, נכונותו של העורר להשתתף - השתתפות פעילה - בגניבת שני כלי רכב ובמכירתם לסוחרים בכלי רכב גנובים, מלמדת על העדר מעצורים אישיים לעסוק בפעילות מסוג זה; ונכונותם של האחרים לשתפו ב"סודותיהם", מלמדת על כוונתם לשלבו דרך קבע בחבורתם. ברם, עדיין אין בשני אלה כדי להקים אותו בסיס ממשי ל"מסוכנות" הקבועה בסעיף 21א(א)(1) הנ"ל.

5.במצב דברים זה, הנני מחליט לקבל את הערר ולבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי. עם זאת, בנסיבות הענין, מן הראוי להבטיח את התייצבותו של העורר לדין ולקיים פיקוח נאות על תנועותיו, על ידי חיוב במתן ערובה מכוח הוראותיו של סעיף 33(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב1992-; ולצורך זה מוחזר התיק לבית המשפט המחוזי בתל-אביב.

עד למתן הערובה שיקבע בית המשפט המחוזי, ישאר העורר במעצר עד תום ההליכים בת.פ. 377/96 הנ"ל.

המזכירות תעביר החלטה זו לאלתר לנשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לקביעת מועד מוקדם ככל שניתן לדיון בתנאי השחרור בערובה.