בש"פ 8436/00 רווה שליט נ. מדינת ישראל

העורר הובא לדין באשמת ביצוען של מספר עבירות: קשירת קשר לבצע פשע, יבוא סם מסוכן והחזקת סם מסוכן. המשיבה טענה בכתב האישום שהגישה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, כי במהלך שנת 1998 קשרו שניים מהמעורבים בפרשה - חיים חסון (המכונה "ויטו"), ואחיו בני חסון, עם אחר, יצחק גאלפו, לייבא קוקאין מברזיל לישראל. ויטו מסר לגאלפו סכום של 10,000 דולר למימון ההוצאות הכרוכות בביצוע הקשר, וגאלפו הכניס לסוד העניין את העורר (המכונה - "ריי"), ונאשם נוסף, נאור אביטל (המכונה - "שון").

הקושרים החליטו לבצע את ייבוא הסם באמצעות שתי נשים, בלדריות תמימות, שבפניהן נטען כי הן נשכרו לצורך עריכתם של צילומים, בישראל ובברזיל, שנועדו לקטלוג של בגדי ים.

על פי הנטען, איתר אביטל את אותן "דוגמניות", וגאלפו שכר את שרותיהן. לקראת הנסיעה לברזיל, טרח גאלפו להשיג אשרות כניסה לאותה ארץ עבור אביטל ושתי הנשים, והוא גם היה זה שמימן את הנסיעה והשהייה שם.

בתאריך 11.6.98 טסו השלושה לברזיל, ולאחר כשבועיים הגיע לשם גם העורר, כשברשותו שתי מזוודות שבהן היו פריטי לבוש שונים, וגם סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל 4.74 ק"ג.

בתאריך 28.6.98 ליווה העורר את ה"דוגמניות" לנמל התעופה, והדגיש באוזניהן כי עליהן לשמור היטב על המזוודות ותכולתן. בהגיען לנמל התעופה בן גוריון, המתינה ל"דוגמניות" מכונית שנשלחה על ידי גאלפו והעורר כדי לאסוף אותן, וזמן מה לאחר מכן הן נעצרו על ידי שוטרים. בעקבות הדוגמניות הגיע לישראל גם נאור אביטל, שהיה אמור להצטרף ל"דוגמניות" ולהעביר את הסם לויטו, וגם הוא נעצר. להשלמת התמונה נוסיף כי בעת שהמעצרים הללו בוצעו, שהה העורר בארה"ב, ורק לאחר הליכים ממושכים הוסגר לישראל.

המשיבה עתרה למעצרם של כל המעורבים בפרשה, ובכללם העורר, עד לתום ההליכים. העורר, שהתנגד לבקשה, התגונן בטענה כי לא ידע על הקשר לייבא סם ולא נמנה על הקושרים, ולמעשה מעמדו בפרשה הוא כמעמדן של אותן נשים תמימות ששימשו, בלי ידיעתן, כבלדריות. העורר הוסיף וטען, כי הבין מגאלפו ששליחותו לברזיל נועדה למטרה אחת - ליטול שתי מזוודות עם בגדים ממקום אחד ולהעבירן לאביטל ול"דוגמניות" שנמצאו במקום אחר, על מנת שהבגדים ישמשו את ה"דוגמניות" לצורכי הצילומים.

בית המשפט המחוזי החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים, וכך עשה גם ביחס לשני נאשמים נוספים, חיים חסון ובני חסון. מאידך, הוחלט לשחרר את נאור אביטל בערובה, אף שהסבריו לא קנו אחיזה בלבו של בית המשפט, וזאת מאחר וההתרשמות הכללית מראיות המשיבה, העלתה חשש שלא יהיה בהן די כדי לבסס הרשעה.

טענותיו של ב"כ העורר בשם שולחו כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי, התבססו על ההשקפה כי אין בידי המשיבה תשתית של ראיות-לכאורה מהסוג שיש בו כדי להוביל להרשעה בפלילים. בענין זה לא הרחיב בית המשפט המחוזי בהנמקתו, אך לאחר שבחנתי את חומר הראיות שהניחו הצדדים בפני במהלך הדיון, מצאתי, כי יש בראיות המשיבה די כדי לאפשר לה לדלג מעל למשוכה הראשונה הניצבת בדרכה בעתירתה למעצר העורר.

א)מתוך תמליל סליל ההקלטה מס' 1879/00 נשמע גאלפו, שחזקה עליו כי הוא מכיר את העובדות, כי העורר היה עתיד לקבל עבור ה"שליחות" שנטל על עצמו סכום של 10,000 דולר, ומיותר לומר שזהו סכום שהבריות לא ממהרים לשלמו עבורם הובלתן של שתי מזוודות עם ביגוד בלבד.

יותר מכך, באותו סליל הקלטה (עמ' 34) הסביר גאלפו, כי את שכרם, שלו ושל העורר ואביטל, הם היו אמורים לקבל כאשר "הכסף" יגיע לישראל, ובמהלך חקירתו מסר גאלפו כי המלה "כסף" שימשה את הקושרים כמילת קוד מוסכמת לסמים.

ב)

שתי ה"דוגמניות" העידו בבית המשפט (ואחת מהן, ג'סיקה, גם בהודעה במשטרה מיום 29.6.98), כי העורר אמר להן שיש לשמור בקפידה על המזוודות ותכולתן, ויש בדברים אלה כדי לרמוז על החשיבות שייחס העורר לאותן מזוודות; והרי קשה להניח כי דאגה זו נבעה מחרדה לאובדנם של בגדי הים ששימשו לצילומים, אדרבא, מותר להניח כי מקור החשש היה שונה, ושהמזוודות הכילו פריטים אחרים, בעלי ערך גדול פי כמה.

ג.מהתמליל 1879/00 (עמ' 37) בו תועדו דבריו של גאלפו ניתן להבין, כי בניגוד לגרסת העורר, נטל זה האחרון את הבגדים עבור ה"דוגמניות" מניו יורק , ורק כאשר הגיע לברזיל ונטל את המזוודות שכבר הכילו את הסם, הוא הכניס לתוכן את הבגדים. ומיותר לומר כי אם יאמץ בית המשפט גרסה זו, יהיה בכך כדי לערער מן היסוד את גרסתו בדבר של העורר בדבר חלקו ה"תמים" בפרשה.

ד.אם אכן שכר גאלפו את שירותיו של העורר להובלתו של הסם, באמתלא של הובלת פריטי לבוש, מותר היה לצפות שהגאלפו ידבוק בגרסה זו בחקירתו, הואיל ואין להניח שלגאלפו היה מניע להפליל דווקא את העורר.

ועובדה היא כי בפיו של גאלפו היה הסבר שונה, וכוונתי לזה שעולה מהמכתב שהוצא מגאלפו בתחבולה על ידי המדובב, ובו טען כי העורר היה אמור להוביל כספים בעוד שאת ה"בגדים" לא הזכיר כלל.

ה.המעילים שהיו במזוודות, ואשר בבטנה שלהן היה מוטמן הסם המסוכן, עוררו את סקרנותן של שתי ה"דוגמניות". אחת מהן (ג'סיקה) סיפרה בעדותה בבית המשפט, כי ביקשה למדוד את אחד המעילים, אך העורר מנע זאת ממנה באומרו כי הצילומים עם המעילים לא ייערכו בברזיל אלא רק בישראל. תשובה ברוח דומה שמעה גם ה"דוגמנית" האחרת (ג'ניפר), ושוב מצאתי את עצמי תוהה, אם אין מקורה של תגובה זו בחשש שה"דוגמניות" יבחינו בסם המצוי בתוך המעילים.

ו.ולבסוף עוד עניין, לו הצטמצמה המשימה שנטל העורר על עצמו להובלתן של שתי המזוודות, מתוך ידיעה שהן מכילות בגדים בלבד, הרי שאת שליחותו סיים עם מסירתן של המזוודות לידיהן של שתי "הדוגמניות" ואביטל. מכאן ואילך אתה מצפה כי העורר יראה את עצמו פטור מהדאגה לגורלן של המזוודות, ועובדה היא שהיה זה העורר ולא אחר, שהתקשר לישראל לאחר שה"דוגמניות" המריאו לדרכן, וביקש מאדם שהוא מכיר, להגיע לנמל התעופה בן גוריון, ולהסיע את ה"דוגמניות" למלון הילטון בתל אביב.

כל ראייה מאלה שמניתי, יתכן שלא יהיה בכוחה בלבד כדי להכריע את הכף לחובת העורר במשפטו, אך כדרכן של ראיות נסיבתיות, יש לכולן יחד משקל מצטבר שקשה להתעלם ממנו, והמצביע על העורר כמי שהיה מעורב במעשה הפלילי. במצב זה השאלה הנוספת היא, אם הונח הבסיס לקיומה של עילת מעצר, והתשובה לכך מצויה לא רק בסעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), אלא נדמה כי צריך היה להגיע לתוצאה דומה גם לנוכח נסיבותיו של המקרה הנוכחי, שהרי לא יכול להיות ספק לגבי המסוכנות הכרוכה בייבוא סם בכלל, ובכמות כה גדולה בפרט, לביטחון הציבור בישראל ולשלומו.

מי שחוטא בעבירות מן הסוג הזה, מסוכנותו ברורה וגלויה, ואין מקום לעשות שימוש בחלופת מעצר, משום החשש שלא יהיה בכך די כדי להבטיח את שלום הציבור.

הערר נדחה.