פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
844/09
בפני:
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
העורר:
גבר חמאם
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי
בחיפה
בעמ"ת 5026/01-09 מיום 14.1.08
שניתנה
על ידי כבוד השופט מ' גלעד
בשם העורר:
עו"ד רונן אביקזר
בשם המשיבה:
עו"ד
ג'ויה שפירא
החלטה
1.
זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט מ' גלעד), בה נדחה ערר של העורר על החלטת בית משפט השלום בעכו (כב' השופט י' בכר) לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.
2.
נגד העורר הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בעכו המייחס לו עבירות של התפרצות לרכב, גניבה מרכב והפרת הוראה חוקית. על-פי האישום הראשון, ביום 8.11.08, בסמוך לשעה 18:00, פרץ העורר לרכב כסוף מסוג גולף, שבבעלותו של נדאל קאסם (להלן - המתלונן ), באופן ששבר את שמשת הדלת האחורית מצד שמאל באמצעות אבן. בהמשך, הרים העורר את כפתור הדלת, פתח את הרכב, נטל ונשא מתוכו תיק ובו 2 חולצות, מכנסיים, ספר, מוצרי קוסמטיקה שונים, מפתחות ומשקפי שמש. באישום השני מתואר, כי ביום 20.12.08, בשעה 14:37 הורה רפ"ק רונן ברוצקי על שחרור העורר בתנאים מגבילים, ביניהם - שהייתו במעצר בית מלא בביתו שבעכו למשך חמישה ימים. למחרת, ביום 21.12.08 בסמוך לשעה 10:45, נמצא העורר מחוץ לביתו. בכך, על-פי האישום, הפר העורר הוראה חוקית.
3.
עם כתב האישום, הוגשה בקשת המדינה למעצר העורר עד תום ההליכים. בית משפט השלום קיבל את הבקשה, בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. לענין הפרת ההוראה החוקית נקבע, כי העורר הודה בשתי הודעות כי היה מודע להיותו במעצר בית, אך היה חייב לפרנס את משפחתו, ועל כן לא יכול היה לציית להוראות חלופת המעצר. בית המשפט דחה את טענת הסנגוריה כי העורר לא הפר הוראה חוקית, משום ששוחרר על-ידי חוקר משטרתי בעת שלא נכח קצין משטרה בתחנת המשטרה. נקבע, כי דין טענה זו להתברר במהלך שמיעת הראיות בתיק העיקרי. גם לענין עבירת ההתפרצות לרכב והגניבה מרכב נקבע כי קיימות ראיות לכאורה לביצוען. העורר הודה בפריצה לשני כלי רכב, ואף מסר גרסה מפורטת ביחס אליהן. טענות ב"כ העורר בדבר הסתירות הקיימות בין הודעתו לבין תלונת המתלונן, אינן מאיינות את הראיות לכאורה הקיימות, והן תתבררנה במהלך שמיעת הראיות בהליך העיקרי. לבסוף קבע בית משפט השלום, כי העבירות בהן מואשם העורר מקימות עילת מעצר, וכי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעות שחרור העורר לחלופת המעצר שהוצעה - מעצר בית בפיקוח אשת העורר. זאת, על רקע עברו הפלילי של העורר בגינו ריצה בעבר מאסר בפועל, ובשל ביצוע העבירות הנוכחיות אגב התמכרותו לסמים.
4.
העורר פנה בערר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בחיפה, ועררו נדחה. בית המשפט המחוזי התבסס על הודאת העורר בביצוע העבירות המיוחסות לו, וקבע כי קיימות ראיות לכאורה בהן גלום פוטנציאל ראייתי להרשעת העורר. טענותיו הפרטניות לעניין הראיות ייבחנו, כך נקבע, במשפט עצמו, אך אין בהן כדי לפגוע במסקנה כי נתמלא במקרה זה התנאי הבסיסי בדבר ראיות לכאורה, הנדרש להליך המעצר. עוד נקבע, כי העורר הראה כי אין הוא ראוי לאמון הנדרש לצורך שחרור בחלופת מעצר, ולפיכך דינו להיעצר עד תום ההליכים.
5.
מכאן הערר שלפני, המתמקד כל כולו בקיומן של ראיות לכאורה.
6.
טוען העורר, כי בית המשפט המחוזי לא התמודד עם טענותיה של ההגנה ביחס לפערים בין הודאת העורר לבין תלונת המתלונן. נטען, כי ראשיתה של החקירה בתיק הנוכחי במידע מודיעיני שהגיע למשטרת עכו, לפיו העורר היה מעורב בעבירה של חטיפת תיק. העורר עוכב לחקירה, בה הכחיש מעורבות בעבירה זו. אלא שבשלב מסויים ביקש להודות כי ביצע שתי עבירות אחרות של התפרצויות לרכבים וגניבה מהם. העורר מסר הודאה מפורטת לגבי האירועים, והיחידה החוקרת פעלה לאיתור תלונות העשויות להתאים להודאת העורר. לבסוף, אותרה תלונה אחת בלבד, היא התלונה המתוארת בכתב האישום. אלא, כך טוען העותר, בין תלונה זו לבין הודאתו קיימים פערים מהותיים בפרטי מעשה העבירה ובנסיבותיו. כך למשל, קיים חוסר התאמה ביחס למועד האירוע (פער של למעלה מחודש), שעת האירוע (פער של ארבע שעות, בין 14:00 בצהריים ל-18:00 לפנות ערב) צבע הרכב (כסוף או לבן), אופן הפריצה (ניפוץ שמשת הרכב הקטנה, כאשר לדברי המתלונן מ דובר בחלון אחורי שמאלי, ולדברי העורר בחלון ימני מאחורי הנוסע); אופי הרכוש שנגנב מהרכב; ומיקום הרכב בעת הפריצה. כן נטען כי לא נבדקו טביעות אצבע. לאור כל אלה, טוען ב"כ העורר כי היה מקום להורות על שחרור מרשו בתנאים שיבטיחו את התייצבותו למשפט.
לחלופין, טוען הוא, כי נוכח דלות התשתית הראייתית, יש ליתן משקל רב יותר לאפשרות שחרורו בחלופת מעצר. לדבריו, ניתן לאיין את מסוכנותו באמצעות מעצר בית מלא, בחלופה בפיקוח אשתו, בתוספת איזוק אלקטרוני.
7.
המדינה טוענת כי העורר הוזמן לחקירה בנושא אחר, ומסר מיוזמתו הודאה. לאחר מכן הוזמן כעבור יומיים להשלים פרטים. ביום 23.12.08 סירב לדבר, אך למחרת נחקר שוב ומסר הודאה התואמת את פרטי העבירה נשוא התלונה. הארוע התרחש ביום 8.11.08 ואילו ההודעה הראשונה ניתנה ב-2.12.08, ההודעה השניה ניתנה ביום 23.12.08, והשלישית ניתנה ביום 24.12.08. טוענת ב"כ המדינה כי הבלבול בין צבע כסף לצבע לבן בתיאור צבעו של הרכב הנפרץ אינו משמעותי, שכן העורר ענה לשאלת חוקרת המשטרה כי צבע מטבע שקל שהראתה לו הוא לבן תוך שהוא מחליף בין צבע לבן לצבע כסוף לענין זה. בדו"ח הובלה, הוביל המתלונן את החוקרים למקום סמוך למיקום המתואר בתלונה כמקום בו נפרץ רכב המתלונן. אשר לשעת פריצה, העורר אמר כי זה היה אולי בשעה 2 בצהריים ואילו המתלונן אמר שהארוע היה ב-6 בערב. לטענת המדינה, פער זה יש לברר בראיות. נטען עוד כי היתה התאמה בפרטים אחרים בין התלונה לבין הודאת העורר, למשל לעניין אופן הפריצה לרכב בדרך של ניפוץ שמשת חלון באבן ואופי והרכוש שנגנב, המורכב בעיקר מבגדים, והמיקום של
תיק הבגדים שנלקח. אשר לעילת המעצר, נטען כי מ דובר בעורר בעל עבר פלילי כבד המכור לסמים, וקיים חשש לאי-קיום תנאי השחרור על ידו אם ישוחרר מהמעצר. כן נטען, כי, על פניו, אשת העורר אינה יכולה להוות גורם פיקוח יעיל לגביו מאחר שזיקתו של העורר לביתו קלושה, ואשתו איננה גורם סמכותי לגביו.
8.
דין הערר להידחות.
9.
אשר לראיות לכאורה, בהקשר לעבירה של הפרת הוראה חוקית, העורר הודה בבצוע העבירה בהודעותיו מיום 21 ו-24 לדצמבר 2008. הוא הודה כי היה מודע לכך שעליו להיות במעצר בית, וכי הפר את מעצר הבית, מהטעם שהיה צריך לפרנס את בני משפחתו ולפיכך לא ציית לתנאי חלופת המעצר.
10.
אשר לעבירת הפריצה לרכב וגניבה ממנו, נראה כי גם בענין זה הראיות הקיימות מגיעות כדי הסף הנדרש לקיום דרישת הראיות לכאורה לצורך הליך המעצר. מהודעות העורר מיום 21 ו-24 לדצמבר 2008 עולה כי הוא הודה בפריצה לשני רכבים, ומסר גרסה מפורטת ביחס לאופן ביצוע הפריצות בשני המקרים, וביחס לפריטים השונים שנגנבו מהרכבים באותם ארועים.
על פי התלונה מיום 8.11.08, הרכב חנה באותו יום ליד מסגד אל ג'זאר בעכו העתיקה. הרכב היה מסוג גולף בצבע כסף. הרכב נפרץ על ידי ניפוץ שימשה מצד שמאל אחורי, והפורצים פתחו את הדלת תוך גרימת נזק למנעול בדלת נהג, ומהרכב נגנבה מזוודה בצבע ירוק ובה נעלים, חולצות, ספר, מוצרי קוסמטיקה, משקפי שמש ומפתחות דירה.
בהודעה מיום 21.12.08 מספר העורר כי פרץ לשתי מכוניות בעכו העתיקה בהפרש של יומיים. כשנשאל מתי זה היה, ענה שהדבר התרחש כשבוע או שבועיים קודם לכן. אופן הפריצה בשני המקרים היה באמצעות אבן. ברכב אחד ניפץ חלון אחורי מצד הנוסע וגנב משם תיק ובו בגדים. רכב שני פרץ בעזרת אבן ובו ניפץ חלון אחורי מצד הנוסע, ופתח דלתות. המכוניות היו חונות ליד החומה של עכו. הפריצות היו בשעת הצהריים. הוא לא זכר את צבע המכוניות אך זכר כי ברכב אחד היו רק בגדים בתוך תיק, וברכב השני היו פלאפון, רדיו דיסק, ובגדים בתוך תיק. הוא הסביר, כי הפריצות בוצעו על רקע צורך שלו בסמים, ואת הרכוש מכר.
בחקירתו ביום 23.12.08 סירב העורר לענות לשאלות, וביום 24.12.08 הוא חזר על כך שהפריצה היתה בצהריים, אולי בשעה 14:00. לשאלה היכן חנו הרכבים ענה כי הם חנו ליד החניון של מסגד אלג'אזר (עמ' 3 שורה 66). את הצבעים של המכוניות לא זכר (שורה 70) אך כשנשאל שוב אמר שהצבע של הרכב לבן, וכשהתבקש לומר מה הצבע של מטבע שקל ושל תיק החוקרת שהיה צבוע בצבע כסוף, השיב כי צבעם לבן. הוא חזר על כך שפרץ עם אבן את החלון הקטן מאחורי הנהג, פתח את הדלת ולקח את התיק שהכיל בגדים. הרכב השני שנפרץ הכיל לדבריו לא רק בגדים אלא גם רדיו דיסק ופלאפון, אותם מכר כדי לקנות סמים.
11.
נראה לי כי צדקו הערכאות קמא כאשר החליטו שהראיות בתיק התביעה עונות לסף הנדרש של ראיות לכאורה לצורך מעצר. נכון הוא, כי אין התאמה מלאה בכל הפרטים הנוגעים לארוע הפריצה של הרכב בין התלונה מיום 8.11.08 לבין הודעות העורר במועדים שונים בחקירתו במשטרה. יחד עם זאת בפרטים המהותיים והחשובים ישנה זהות והתאמה ביניהם, ולכן קיימת אינדיקציה משכנעת כי הפריצה בגינה מואשם העורר היא אותה פריצה עליה מדברת התלונה האמורה. יש התאמה באיזור מיקומה של המכונית שנפרצה, בשיטת הפריצה – ניפוץ חלון אחורי באבן, וגניבת תיק עם בגדים שהיו בו; צבע המכונית לא היה זכור במדויק לעורר, וכשנדרש להיזכר דיבר על צבע לבן כשלא הבחין בינו לבין צבע כסף שהיה בפועל צבע הרכב הנפרץ. שעת הפריצה אינה נזכרת בהודעת המתלונן והיא חוזרת בהודעות העורר כשעת צהריים או 14:00. אי התאמה מסוימת בענין זה אינה מהותית, שכן זכירת פרטים מעין אלה אחרי תקופה של זמן עלולה להיטשטש, במיוחד כאשר העורר מדבר בכמה פריצות שארעו זמן לא מועט לפני הודאותיו. הוא הדין ביחס למועד הארוע. התלונה הוגשה ביום הפריצה ולכן מועדה הוא ברור וספציפי. העורר משחזר פריצות שארעו זמן ניכר קודם למסירת הודאותיו, ולכן אינו מוסר מועדים מדויקים אלא הערכה כללית שאינה בהכרח סותרת את מועד התלונה. כנגד אלה, סימן אמת מובהק הקושר בין התלונה לבין הודאות העורר הוא צורת הפריצה – שימוש באבן לניפוץ חלון אחורי ברכב וגניבת תיק ובו בגדים, שהוא סימן זיהוי בעל אופי ייחודי בהקשר דברים זה. בענין זה קיים גם הבדל ברור בין הפריצה לרכב בענייננו, לבין הפריצה לרכב האחר מבחינת אופי החפצים שנגנבו מתוך הרכבים, שגם העורר זוכר להבחין בניהם באופן ברור. בפריצה לרכב האחר נגנבו בנוסף לבגדים גם רדיו דיסק ופלאפון אותם מכר העורר כדי להשיג תמורה לרכישת סמים.
ישנן, אפוא, מספיק נקודות זהות בין הודאות העורר לבין פרטי התלונה הקושרות בין השניים בקשר מוצק מספיק לצורך ביסוס תשתית ראייתית לכאורית המספיקה לצורך מעצר עד תום ההליכים.
12.
אשר לעילת מעצר, ממערכת הנסיבות עולה כי מ דובר
במסוכנות עבריינית בולטת של העורר על רקע צריכת סמים מתמכרת שהוא אינו שולט בה, והמניעה אותו לחזור ולעבור עבירות כדי לספק את דרישתו לסם. יתר על כן, האמון ביכולתו לכבד תנאי חלופת מעצר נפגע לאור הפרת תנאי מעצר בית קודם שהעורר הודה בה. עברו הפלילי כבד ביותר וכולל עבירות רכוש, ועבירות סמים רבות, הן לצריכה עצמית והן למטרות סחר. בנסיבות אלה צדקו הערכאות דלמטה כאשר החליטו שלא לשחרר את העורר בחלופת מעצר, אשר תסכן את הציבור, ועלולה לשבש את תקינות ההליך השיפוטי.
הערר נדחה.
ניתנה
היום, ה' באדר תשס"ט (1.3.09).
ש ו פ ט ת