בש"פ 8443/03 מוטי מגן נ. מדינת ישראל

1.ערר על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופט צ' גורפינקל) לעצור את העורר עד תום משפטו, בעקבות הפרה של תנאי שחרור בערובה.

2.בכתב האישום שהוגש נגד העורר ונגד אדם נוסף נטען, כי השניים שדדו סכום של 15,400 ₪ מאדם כלשהו. מדובר בכספים שאותו אדם זכה בהם בעקבות משחק קלפים במועדון הימורים. המשיבה עתרה למעצרם של השניים עד תום ההליכים. לאחר שהוגשו תסקירי מעצר, החליט בית-המשפט לשחרר את העורר בתנאים. אחד התנאים קבע, כי העורר ישהה במעצר בית מוחלט בביתם של סבתו וסבו בירושלים. ההחלטה על השחרור בתנאים ניתנה ביום 2.7.03. ביום 19.8.03 התייצבו הצדדים בפני בית-המשפט המחוזי והודיעו כי הגיעו להסדר טיעון בנוגע לתיקונו של כתב האישום. כתב האישום אכן תוקן וכחלק מההסדר הודה העורר בעובדות שבכתב האישום המתוקן. בעקבות זאת, ועל-פי המוסכם, הורשע העורר בעבירה של שוד לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

3.ביום 24.8.03 בשעה 04:25 לפנות בוקר, נעצר העורר על ידי סיור שגרתי של המשטרה בעת שהוא נסע בכלי רכב עם אדם נוסף, מכיוון תל-אביב לצומת מסובים. משמע, העורר הפר את התנאי שנקבע, על פיו היה עליו להימצא במעצר בית מלא בירושלים, בביתם של סבתו וסבו. המשיבה הגישה בקשה לבית-המשפט המחוזי לעצור את העורר ובית-המשפט אכן החליט לעוצרו.

4.נטען בפניי כי לאור סעיף 51 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, הרי אין די בכך שהופר תנאי מתנאי השיחרור, אלא חייבת להתגבש עילת מעצר שקשורה וכרוכה בהפרה עצמה. איני רואה מקום לקבל את הטענה. ברור שהייתה קיימת עילת מעצר בעת שבית-המשפט המחוזי הורה על שחרור בתנאים. אותה עילת מעצר קיימת גם כיום, וביתר שאת, שהרי מאז שהוחלט על השחרור הורשע העורר על-פי הודאתו. אילו נתקבלה הטענה, היה הדבר מביא לכך שגם הפרות חוזרות ונישנות של תנאי שחרור לא יצדיקו בהכרח מעצר בעקבותיהן.

5.אכן, אין ספק שלבית המשפט נתון שיקול דעת האם להורות על מעצר בעקבות הפרה דוגמת זו שבמקרה דנן. נסיבות העניין מצדיקות לדעתי את שהחליט בית-המשפט המחוזי. צוין כבר, כי ההפרה באה לאחר שהעורר הורשע. בהחלטה שניתנה בעקבות הכרעת הדין ביום 19.8.03 נאמר במפורש שתנאי השחרור בערובה יעמדו בתוקף עד מתן גזר הדין. נציין עוד, כי לחובת העורר רישום פלילי אחד ללא הרשעה, לעניין עבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו. בדיון בפניי הוצהר, בין היתר, כי לערבים הקיימים, שהיו אמורים לפקח על העורר, יתווסף אביו על מנת שגם הוא יפקח על העורר, ובלבד שהערר יתקבל ויוחלט שבשלב זה הוא ימשיך להימצא במעצר בית. שקלתי אף אפשרות זו, ואולם נראה לי כי העובדות שצוינו חייבות להוביל למסקנה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי, היינו, החזקת העורר במעצר. אי לכך אני מחליט לדחות את הערר.