בש"פ 8486/01 מוחמד עמירה נ. מדינת ישראל

לבית המשפט המחוזי הוגש כתב אישום המייחס לעורר מספר עבירות: מעשים מגונים בקטינה בת משפחה, אינוס, מעשי סדום ותקיפה בנסיבות מחמירות. על פי גרסת המשיבה, קורבנן של עבירות אלו היתה בתו של העורר, קטינה ילידת שנת 1985. על פי הנטען, בוצעו המעשים בין השנים 1992 עד 1996, היינו, מאז היתה הילדה בת 7 ועד שמלאו לה 11.

בשנת 2000 נישאה הקטינה, ובליל הכלולות עמד בעלה על כך שהיא אינה בבתוליה. משהובא העניין לידיעת המשיב, הוא הותיר ביד חתנו את האפשרות לבטל את הנישואים, והאחרון העדיף להמשיך ולקיימם. במהלך השנה הראשונה נמנעה המתלוננת מלחשוף בפני בעלה את סודה, ורק לאחר כשנה, ובעקבות לידת בנם, סיפרה המתלוננת את אשר לטענתה עולל לה העורר, ומכאן ועד לפניה למשטרת ישראל, הדרך היתה קצרה.

מגרסת המתלוננת עולה, שמעשיו של אביה פסקו לפחות 4 שנים לפני שנישאה, ונדרשה שנה נוספת עד אשר הגישה את תלונתה. יותר מכך, גם לאחר הנישואין הוסיפו בני הזוג להתגורר בביתו של העורר, והם עזבו למקום אחר רק בעקבות הגשתה של התלונה. שיהוי זה בהגשת התלונה, עמד במרכז טיעונו של בא-כוח העורר, אשר הוסיף בשם שולחו, כי התלונה בדויה ומקורה ברצונו של חתנו לפגוע בו. על פי גרסה זו, משתייך החתן לארגון עוין, והוא אף נשא בעונשי מאסר. בשלב כלשהו טען החתן כי משפחתו של המתלונן מוכרת קרקעות ליהודים, ועקב כך הוא שכנע את אשתו, המתלוננת, לבדות מלבה את אותם מעשים אסורים שלכאורה ביצע האב בגופה.

בית המשפט המחוזי מצא כי יש בראיות המשיבה כדי לענות על הדרישה בדבר קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האישום, וגם אם השהתה המתלוננת את תלונתה שנים אחדות, סבר בית המשפט, כי אין בכך כדי לפגום במהימנותה, כי לשיהוי זה היא הציעה הסבר, אשר ייבחן בהמשך ההליכים. גם האפשרות שהמתלוננת העלילה על אביה בעידודו של בעלה, לא קנתה אחיזה בלבו של בית משפט קמא, ולנוכח כל אלה קמה עילת מעצר סטטוטורית, והשאלה הנוספת בה נדרש בית המשפט להכריע היתה, אם נכון לעשות שימוש בחלופת מעצר, ועל כך השיב בשלילה לנוכח איומים שהשמיע העורר לפגוע בבתו וחתנו לאחר שישוחרר ממעצרו.

קודם להחלטתי עיינתי אף אני בחומר החקירה, ודעתי זהה לדעתו של בית המשפט המחוזי, לאמור, בשלב זה של ההליכים מותר לקבוע כי הראיות שבידי המשיבה, אם תתקבלנה כאמינות, יהיה בהן לבסס את הרשעתו של העורר. זאת ועוד, בתיק זה כמו רבים אחרים, חל אמנם שיהוי ניכר בין מועד ביצוען של העבירות לתלונתה של המתלוננת, אך תופעה זו אינה חריגה, במיוחד כאשר מדובר בקטינה, ילדה ממש, אשר קרוב לודאי כי בתחילת הדרך לא הבינה את מהות המעשים, אם אלה אכן בוצעו. יותר מכך, המעשים האסורים לא בוצעו על ידי אדם זר, אלא על ידי אביה-מולידה של הקטינה, והניסיון מלמד, שגם עובדה זו מהווה לא אחת מחסום בפני קטין מלחשוף את סודו.

על אף האמור עד כה, הייתי נוטה להורות על שחרור העורר בתנאים מגבילים, וזאת לאור השיהוי בחשיפת הפרשה, ולנוכח העובדה כי גם על פי גרסת המתלוננת, לא חזר אביה לפגוע בה מאז שנת 1996 על אף שגרה בצל קורתו. אך עניין אחר מנע ממני ללכת בדרך זו, וכוונתי לאיומים שהשמיע העורר כלפי בתו וחתנו בעימות שנערך בינו למתלוננת בתאריך 13.9.01. באותו מפגש הטיח העורר דברים קשים בבתו, ואת תשומת לבי משכה במיוחד אמירה אחת שלו, היינו, "באלוהים, באלוהים, גם אם זה יהיה היום האחרון שלי בחיים, את והוא תהיו מתחת לעפר" (ראה עמ' 16 של תמליל העימות).

נדמה שאין צורך לעסוק בפרשנויות של אמירה מסוג זה, ואף שהייתי ער לכך שלאחר חשיפת הפרשה עזבו המתלוננת ובעלה את ביתו של העורר, ולכאורה הסכנה חלפה, אני סבור כי קיימת גם קיימת אפשרות שהעורר יאתר אותם, ואם כך יקרה נשקפת לשניים סכנה של ממש, בנוסף לאפשרות שהעורר ינסה לשבש מהלכי משפט או להימלט מאימת הדין, אם יינתן לו להלך חופשי.

בנסיבות אלה החלטתי לדחות את הערר, אולם לעורר שמורה הזכות לשוב ולעתור לשחרורו לאחר שהמתלוננת ובעלה יסיימו את עדותם, ואז יבחן בית המשפט המחוזי אם נכון להמיר את המעצר בחלופה אחרת.

הערר נדחה.