בש"פ 8497/08 מוחמד אבו סבית נ. מדינת ישראל

1.

העורר ושלושה נוספים הואשמו כי קשרו קשר לייבא סם מסוכן מירדן לישראל, בכך שהסליקו סם מסוג הרואין במשקל כולל של כ- 2.82 ק"ג בתוך קורות הרכב בו ניסו לעבור את מעבר הגבול לישראל. נגד ארבעת הנאשמים הוגש כתב אישום שייחס להם עבירות של יבוא סם מסוכן, החזקת סם שלא לשימוש עצמי בלבד ושיבוש מהלכי משפט.

2.

בית המשפט המחוזי (כב' השופט ד' צרפתי) הורה ביום 15.7.2008, בהחלטה מפורטת, לעצור את ארבעת הנאשמים עד תום ההליכים. בהחלטה קבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה לכך שהנאשמים ביצעו את המעשים שיוחסו להם, שכן די בכך שיש ראיות לכך שהסמים הוסלקו ונמצאו במכונית בה נסעו הנאשמים כדי לבסס חזקה לפיה ידעו על קיומם של הסמים ועל טיבם, וחזקה זו לא נסתרה על ידם. בית המשפט דחה את טענת הנאשמים כי הסמים הוסלקו מוקדם למועד רכישת הרכב על ידם בטרם יצאו לירדן או שהסמים הוסלקו על ידי עבריין זר בירדן ללא ידיעתם, בקבעו כי אלה הנחות והשערות בלתי סבירות לכאורה. בית המשפט התבסס בין היתר על עדות עובדי המכס באשר לריח החריף של הדבק שאפף את הרכב עת ניסו הנאשמים לעבור במחסום הגבול, בקבעו כי יש בכך ללמד שהנאשמים, שכולם ישבו ברכב, ידעו או היו צריכים לדעת על פעולת ההסלקה. אשר לעורר שלפנינו, דחה בית המשפט את גרסתו לפיה נסע לירדן לצורך טיפול רפואי, בקבעו כי לא המציא תיעוד רפואי רלוונטי, ובהסתמכו, בין היתר, על סתירות בין גרסאות ארבעת הנאשמים באשר לדרך ומהות הביקור הרפואי. בית המשפט העיר עוד, כי לא נוכח כי מצבו הרפואי של העורר אינו מאפשר לו להיות נתון במעצר. בית המשפט הוסיף וקבע כי "מעורבות בסחר בסמים מעידה על מסוכנות רבה" ובמקרה שבענייננו אין נסיבות מיוחדות המצדיקות שחרור בחלופת מעצר למי מהנאשמים. בית המשפט הדגיש כי פעולות הנאשמים מעידות על תחכום ותעוזה, כאשר כמות ודרך ייבוא הסם מוסיפים משנה חומרה לחזקת המסוכנות שקמה בעניינם, כאשר נסיבות המקרה מעידות כי אין לבטוח במי מהם. לפיכך קבע כב' השופט צרפתי בסוף החלטתו כי "איני רואה כל מקום לדון לגופה ובטיבה של חלופת מעצר ביחס ל[נאשמים] גם אילו היתה מוצעת אחת כזו".

3.

העורר הוא הנאשם 4 בכתב האישום. לטענתו בתיק החקירה אין התייחסות לראיות הקושרות אותו לעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. בית המשפט קמא התבסס על ראיות נסיבתיות בלבד והתייחס לארבעת הנאשמים כמקשה אחת והתייחס לראיות שקשרו את חלקם של הנאשמים כראיות שקשרו את כולם. לטענת העורר "הסם הוסלק ברכב בצורה שלא ניתנת לגילוי והעורר לא יכול היה לדעת כי בקורות הרכב הוסלקו סמים". אשר לחזקת המסוכנות נטען כי אין ראיות ממשיות לחשש הימלטות מהדין, וכי לאור עוצמת הראיות שבתיק יש מקום להורות על שחרור לחלופת מעצר (מבלי שפורטה חלופה ספציפית). העורר צירף לערר תעודות רפואיות מישראל לתמיכה בטענתו כי נזקק לטיפול רפואי בירדן. לטענתו העובדה כי לא נקב בחקירה בשמו של הרופא שטיפל בו לטענתו בירדן אינה פוגעת בגרסתו, כיוון שהרופא נקרא בשם "שיח'". אשר לקביעת בית המשפט ביחס לסתירות בין דברי הנאשמים ביחס לדרך ומהות הביקור הרפואי, טען העורר כי מדובר בסתירות שוליות בלבד.

4.

לטענת המשיבה בידיה ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של ארבעת הנאשמים, לרבות עדויותיהם של אנשי המכס במעבר הגבול, עדויותיהם של הנאשמים הסותרות זו את זו, ודוחות שוטרים. לטענתה המעשה המיוחס לנאשמים, ובכללם גם לעורר, מקים חזקת מסוכנות וקיים חשש סביר שהם יסכנו את בטחון הציבור אם ישוחררו, אף בתנאים מגבילים. קונקרטית לגבי העורר נטען כי בהודעתו הראשונה הוא טען כי נסע לירדן לצורך טיפול רפואי, אך לא הומצאו מסמכים לעניין זה, וכי קיימת חוסר עקביות בגרסאותיו: בתחילה טען כי היתה זו הפעם הראשונה שפגש ברופא זה אך לאחר מכן טען כי כבר ביקר אצל רופא זה בעבר. המדינה הדגישה כי העורר לא הצליח להמציא את שמו של הרופא שטיפל בו לטענתו, את כתובתו או את הטיפול המדויק שקיבל. לאחר שטען כי היה אצל רופא שינה טעמו וטען שהיה אצל "שיח".

5.

דין הערר להידחות. בצדק שם בא כוח העורר את הדגש על שאלת הראיות לכאורה. בהינתן קיומן של ראיות לכאורה, קמה עילת מעצר. מ דובר

בכמות עצומה של סם שיובא לישראל. קיים חשש להימלטות מן הדין.

6.

לדעתי בצדק התייחסה הערכאה הראשונה לקבוצת הנאשמים כמקשה אחת. טעם הדבר נעוץ בכך שלפי חלק מגרסאות העורר במשטרה הארבעה היו כל העת יחד לרבות בהליכה המשותפת לשיח' (לעתים טען כי היו כמעט כל הזמן יחד). לכאורה, תפיסת הסם המוסלק ברכב בו נסעו העורר והנאשמים האחרים, ועוד בנסיבות בהן היה ברכב ריח דבק, מעידה לכאורה על מודעותם לסם שהוטמן בו. טענת העורר כי בשל מחלה נפגע חוש הריח שלו מקומה בשלב ההוכחות במשפט ולא בשלב זה. גם משקלה של הטענה (בהנחה שנכונה היא) בשלב אחר. חזקת המסוכנות לא נסתרה. כפי שציינה הערכאה הראשונה, קיימות שלל גרסאות סותרות. גרסת העורר, בדבר מטרת נסיעתו לירדן היא לכאורה בלתי מהימנה, ואין לה שום אישוש חיצוני. יש איפוא ראיות לכאורה. אין בהודעה שהגיש בא כוח העורר היום (15.10.2008) כדי לשנות ממסקנתי.

7.

סוף דבר: משקל הראיות מספיק כנדרש משלב זה של הדיון ויש עילת מעצר. הערר נדחה.