בש"פ 8510/07 ארתור אסייב נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' סוקול ) אשר הורה על מעצרם של העוררים עד לתום ההליכים נגדם.

1.

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה נטען, כי ביום 17.8.07 תיאם העורר 1 (להלן:"ארתור") עם כ' (להלן:"המתלוננת"), המשמשת כנערת ליווי, פגישה באזור גבעת אולגה. השניים נפגשו כמתוכנן, וארתור הוביל את המתלוננת לחדר אחורי של פנצ'ריה המצויה בבעלותם של העוררים 2 ו-3 (להלן:"אדי" ו"אורן" בהתאמה). עם כניסתם לחדר, כך על פי המיוחס, מסר ארתור למתלוננת את הסכום שסוכם מראש, 1,000 ש"ח במזומן. השניים פשטו את בגדיהם ונשכבו על מיטה שניצבה בחדר. בחלוף מספר דקות, נכנסו לפתע לחדר אדי ואורן, ועימם אדם נוסף (להלן גם:"אחר"). הארבעה התנפלו על המתלוננת, כאשר אדי סותם את פיה וחונק אותה באמצעות הנחת כרית על פניה. בשלב זה, הורו העוררים למתלוננת "לסתום את פיה" ותפסו את ידיה. אדי מסר למתלוננת

– תוך התחזות – כי הארבעה משרתים כבלשים במשטרה וכי בכוונתם לעצור אותה בעוון זנות ולהחזיקה בחדר למשך 24 שעות. אורן, מצידו, החל לאיים על המתלוננת כי במידה ולא "תסתום את הפה" ידקור אותה וישסף את גרונה. בהמשך, פנה אורן לאחר ושאל האם "הקבר של המתלוננת מוכן". לשמע בכייה הגובר של המתלוננת, הוסיף אורן וציין כי המתלוננת "תמות היום", שכן בכוונתם של הארבעה לרצוח אותה ולקבור אותה כך שהיא לא יימצא לעולם. אורן אף איים על המתלוננת כי כל העוררים "יזיינו" אותה.

בכך לא תמה המסכת המתוארת בכתב האישום, שכן על פי הנטען, בכל פעם בה ניסתה המתלוננת לדבר על ליבם של העוררים והאחר כי ישחררוה, היא נפלה קורבן לצעקות ולאיומים נוספים. בנוסף, ארתור ואדי סטרו לה מספר פעמים בפניה, וארתור אף איים עליה כי במידה ולא "תסתום את הפה" הוא ישבור את אפה. העוררים והאחר אף נטלו את מכשיר הטלפון הנייד של המתלוננת ולא אפשרו לה ליצור קשר עם איש או לענות לטלפון. בהמשך, העוררים נעלו את דלת החדר מבפנים. על פי הנטען, במהלך אירועים אלה, הוציא ארתור את ארנקה של המתלוננת מתיקה ונטל ממנו, ללא רשותה של המתלונננת, 1,500 ש"ח. בחלוף שעתיים ממועד כניסתם לחדר, הבחינו העוררים כי מחוץ לחדר סובבים אנשים המנסים לאתר את המתלוננת. בשלב זה, חסם אדי את פיה ואפה של המתלוננת בידו, כשבמקביל, קירב ארתור סכין לגופה של המתלוננת וניסה לדקור אותה. המתלוננת נשכה את ידו של אדי, היכתה את ארתור בפניו וזעקה לעזרה. בשלב זה, הודיע ארתור למתלוננת כי עליה להיזהר מפניו, שכן במידה ותספר על שהתרחש, הוא יעלה על עקבותיה ו"ישחט אותה". בסופו של דבר, שוטרים שהוזעקו למקום חילצו את המתלוננת מידיהם של העוררים. במהלכם של אירועים אלה, כך על פי כתב האישום, עשו העוררים שימוש בסם מסוכן מסוג קנבוס וכן החזיקו בחדר 2.44 גר' נטו של סם מסוכן מסוג קנבוס.

בגין כל אלה, יוחסו לעוררים עבירות של שוד מזוין, כליאת שווא ואיומים, לפי סעיפים 402(ב),29 ו- 192לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:"חוק העונשין") ועבירות של החזקה ושימוש בסמים מסוכנים לצריכה עצמית, לפי סעיפים 7(א), 7(ג) לפקודת הסמים המסוכנים ולפי סעיף 29 לחוק העונשין. לארתור יוחסו בנוסף עבירות של הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות וניסיון פציעה, לפי סעיפים 245(ב), 249א(2), 334, 335(א)(1) ו-25 לחוק העונשין ואילו לאדי יוחסה בנוסף עבירה של התחזות כעובד ציבור, לפי סעיף 283(1) לחוק העונשין.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה לעצור את העוררים עד לתום ההליכים נגדם. בקשה זו התקבלה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' סוקול ) מיום 18.9.2007. נקבע, כי אין, למעשה, מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה לעבירת כליאת השווא וכי ראיות לכאוריות קיימות גם ביחס ליתר העבירות שיוחסו לעוררים. את קביעתו זו סמך בית משפט קמא בעיקר על הגרסאות שמסרה המתלוננת מיד לאחר האירוע ואשר היו, כך להשקפתו, עקביות וברורות. לגרסאות אלה, ציין בית המשפט, נמצאו חיזוקים בגרסה שמסר הנהג שהסיע את המתלוננת למקום האירוע; בגרסאותיהם של העוררים עצמם ובעובדה שבחלק מחקירותיהם הם שמרו על זכות השתיקה; בעובדה שבחדר בו אירע האירוע נמצאו

– בזמן ההובלה וההצבעה – סכין יפנית, אלה, בקבוק וודקה ושטרות כסף מוחבאים; וכן בהתנהגותה המבוהלת של המתלוננת מיד לאחר האירוע. בהמשך קבע בית המשפט, כי המעשים המיוחסים לעוררים מבססים מסקנה בדבר המסוכנות הנשקפת מהם ומסקנה זו מתחזקת

לנוכח עברם הפלילי של העוררים. לבסוף ציין בית המשפט, כי אפילו היה מקום לשקול חלופת מעצר, הרי שהחלופות שהוצעו מטעם העוררים – מעצר בית של אדי ואורן יחדיו בביתו של אדי ומעצר בית של ארתור בבית הוריו – אין בהן כדי להפיג את מסוכנותם של העוררים.

3.

בערר שלפני, בא-כוחם של העוררים אינו משיג על קיומן של ראיות לכאורה לעבירת כליאת שווא ואת עיקר השגותיו הוא ממקד בשניים: בשאלת קיומן של ראיות לכאורה לקיומו של שוד מזוין ולעבירות האלימות, ובשאלת האפשרות לשחרר את שולחיו לחלופת מעצר. לטענתו, בית משפט קמא לא התייחס כלל לשאלת קיומן של ראיות לכאורה לעבירת השוד ומכך הוא מבקש ללמוד כי בית משפט קמא קיבל את עמדת העוררים לפיה שוד כזה כלל לא התרחש. בא-כוחם של העוררים מוסיף וטעים בהקשר זה, כי מגרסאותיה של המתלוננת לא עולות אינדיקציות ראייתיות להתקיימות יסודותיה של עבירת שוד מזוין, וכל שעשו העוררים היה ליטול מן המתלוננת את הכסף ששולם לה עבור יחסי מין שלא התממשו.

בא-כוחם של העוררים מוסיף וטוען, כי חלק מן השוטרים שהגיעו לזירת האירוע כלל לא שמעו את המתלוננת בוכה. באשר לשאלת המסוכנות טוען בא – כוחם של העוררים, כי אין המדובר במי "שיצאו לרחוב לצוד ציד, לא תקפו עוברים [ושבים, ע' פ'] לא התנפלו על מישהי. ההסכמה היתה גם שלה, לא אנסו אותה" וכי בנסיבות העניין, יש לשחרר את שולחיו לחלופת מעצר. בא-כוחם של העוררים הוסיף וציין, כי אדי עבר לאחרונה ניתוח, כי הוא נעזר במקל הליכה, וכי הוא לא איים על המתלוננת. לבסוף, העלה בא-כוחם של העוררים את האפשרות לשחרר את אדי ואורן לחלופות מעצר נפרדות, ולהפקיד על כל אחד מהם שני ערבים נפרדים וכן איזוק אלקטרוני.

המשיבה סבורה כי יש להותיר על כנה את החלטתו של בית המשפט המחוזי, מטעמיה.

4.

לאחר ששקלתי את עמדות הצדדים ועיינתי בחומר הראיות, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות. ראשית אומר, כי להשקפתי, אין להסיק מהחלטתו של בית המשפט המחוזי – אשר התמקדה בעבירות האיומים וכליאת השווא – הסכמה לעמדתם של העוררים בדבר העדר קיומן של ראיות לכאורה לעבירת השוד. מן מהסקירה הראייתית המובאת בהחלטתו עולה, כי קיימות ראיות לכאורה לכל העבירות שיוחסו לעוררים (פסקה 21 להחלטה), ועבירת השוד בכלל זה. הואיל ובא-כוחם של העוררים מיקד את טענותיו בעניין זה נציין כי המתלוננת חזרה בהודעותיה מספר פעמים על כך שהעוררים נטלו ממנה כסף, בסכום גדול מזה ששילם לה ארתור כאשר הגיע למקום (עמ' 3 להודעת המתלוננת מיום 23.8.07; עמ' 2 להודעת המתלוננת מיום 20.8.07; (עמ' 3 להודעת המתלוננת מיום 18.8.07) תוך כדי מעשים אלימים והשמעת איומים. אמנם, לא קיימות ראיות אחרות המעידות על סכום הכסף המדויק שנמצא בחדר בו הוחזקה המתלוננת. אולם, נוכח כך שלגרסה שמסרה, בכללותה, נמצאו חיזוקים ראייתיים למכביר, לרבות בדברים שמסרו העוררים עצמם, אני סבור כי בשלב הנוכחי, די בגרסתה של המתלוננת לעניין השוד כדי לבסס קביעה בדבר קיומן של ראיות לכאורה לעבירה זו. אני שותף להשקפתו של בית משפט קמא לפיה קיימות ראיות לכאורה ברמה הנדרשת לכל העבירות המיוחסות לעוררים. בית משפט קמא עמד בהחלטתו על ראיות אלה, ואיני רואה צורך לשוב ולחזור על הדברים. עוד אוסיף, כי כפי שציין בית משפט קמא, תגובתה של המתלוננת לאירועים – בכי או בהלה – אכן עשויה לשמש כחיזוק לראיותיה של התביעה. ככל שאכן קיימות סתירות בעניין זה בין הגרסאות השונות שמסרו השוטרים, המקום לבירורן של אלו הוא בפני בית המשפט הדן בהליך העיקרי ולא בהליך המעצר. בשלב בו אנו מצויים עתה, אין בכוחן של סתירות אלו כדי לסתור את הגרסאות שמסרה המתלוננת, או כדי להחליש את עוצמתן הלכאורית.

5.

באשר לשאלת המסוכנות והאפשרות לשחרר את העוררים לחלופת מעצר. כבית משפט קמא אף אני סבור, כי המעשים האלימים המיוחסים לעוררים מעידים על מסוכנות גבוהה הנשקפת מהם. מכתב האישום ומחומר הראיות שהונח לפני עולה תמונה של אלימות קשה ומכוונת שהופעלה כלפי המתלוננת. אלימות זו לוותה באיומים על חייה של המתלוננת, בחניקתה ובהצמדת סכין לגופה. ניתן רק לדמיין את האימה אליה נקלעה, לכאורה, המתלוננת, עת שמצאה עצמה נעולה מבלי יכולת להיחלץ – ועל כך, אין כאמור מחלוקת ראייתית – בחדר עם שלושה גברים זרים לה, המאיימים על שלמות גופה וחייה באופן ממשי. העובדה שמעשים אלה לא בוצעו בקורבן אקראי כי אם במתלוננת, שהגיעה למקום לצרכים אחרים לחלוטין, אינה יכולה לשנות את התמונה. השימוש במונח "הסכמה" בהקשר הנוכחי אינו ממין העניין. אמנם, המתלוננת הגיעה למקום מלכתחילה בהסכמה במסגרת עיסוקה כנערת ליווי, אך עובדה זו לא הפכה את גופה, חייה או חירותה להפקר ובוודאי שאין בהסכמתה ראשונית זו כדי להצביע על הסכמה למסכת האיומים והאלימות מצד העוררים העוררים. המסוכנות עליה הצבעתי מתחזקת נוכח הנתונים בדבר עברם הפלילי של העוררים. לארתור ארבע הרשעות קודמות בעבירות רכוש, סמים והפרת הוראה חוקית, לאדי שש הרשעות קודמות בעבירות סמים, רכוש ואלימות ולאורן הרשעה אחת בעבירות של סמים ורכוש וכן הרשעות בבית דין צבאי בגין עבירות צבאיות.

הצטברותם של נתונים אלה מצביעה על מסוכנות ברף גבוה וכבית משפט קמא אף אני סבור, כי אף אם היה מקום לשקול חלופות מעצר, הרי שהחלופות שהונחו בפני בית משפט קמא אין בכוחן לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העוררים. בדיון שנערך לפני הציע בא-כוחם של העוררים חלופת מעצר נוספת אשר למיטב הבנתי לא הוצגה לפני בית המשפט המחוזי ולא נבחנה על ידו, ואין מקום להציגה לראשונה לפני בית משפט זה בהליך של ערר.

על יסוד כל האמור, הערר נדחה.