בש"פ 8526/06 פארוק זואהרה נ. מדינת ישראל

א.ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא ע' חבש) מיום 9.10.06 בב"ש 6989/06, לפיה ייעצר העורר עד תום ההליכים נגדו במסגרת ת"פ 5492/06.

ב.כנגד העורר ואחיו הוגש ביום 18.6.06 כתב אישום המייחס לאחי העורר עבירות של אינוס, איומים ומעשה מגונה בכוח, ולעורר עבירה של חטיפה. אחיו של העורר התארס עם המתלוננת בשלהי 2005. בשלב מסוים ביקשה המתלוננת להתיר את האירוסין. בשל כך עצרו העורר, אחיו ואדם נוסף ביום 12.6.06 את רכבם של המתלוננת ואביה, וחטפו את המתלוננת; היה בכוונת אחיו של העורר לבעול את המתלוננת בכדי לקבוע תוקף לנישואיהם. ביום 21.6.06 החליט בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט י' ענבר) לשחרר את העורר למעצר בית בביתו של אביו, ולהגביל את יציאותיו מהבית להתייצבות במשפטו ולפגישות עם סנגורו.

ג.ביום 6.1.06 עתרה המדינה לעיון חוזר (ב"ש 6989/06) בטענת ראיות לכאורה, כי הערב, אביו של העורר, ניסה מספר פעמים להשפיע על המתלוננת לחזור בה מעדותה. כן נטען שהעורר הפר את תנאי השחרור תוך כדי הטלת אימה על המתלוננת ובני משפחתה, במטרה לגרום לה לחזור בה מעדותה. לטענת המדינה, ביום 27.9.06 אחר הצהריים הפר העורר את תנאי מעצר הבית בכך שהלך עם עוד שני אנשים לבית אביה של המתלוננת ותקף אותו עמם במכות נמרצות ותוך חבלות, על מנת לשכנעו שהמתלוננת תחזור בה מתלונתה במשטרה.

בדיון שנערך ביום 9.10.06 הורה בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא חבש) על החזרת המערער למעצר. בית המשפט ציין, כי מחומר הראיות לכאורה עולה כי המשיב הפר לכאורה את תנאי מעצר הבית, כי "מי שמפר הוראת בית משפט ורומס את האמון שבית המשפט נותן לו, מוכיח כי הוא מסוכן לציבור, וכי מעצר בית אין בו כדי לאיין את מסוכנותו".

ד.ביום 19.10.06 הוגש הערר שבפני על החלטת בית המשפט. לטענת העורר לא היה באפשרותו לתקוף את אבי המתלוננת בתאריך האמור, שכן נכח אז בדיון בבית המשפט. לטענת העורר, הניסיונות שנעשו מטעם אביו ליצור קשר עם משפחתה של המתלוננת היו במסגרת ניסיון לסולחה, כנהוג בציבור הערבי. העורר אף טוען כי חטיפתה של המתלוננת נעשתה בהסכמת אביה. לפיכך ביקש העורר לשוב ולשחררו למעצר בית מלא.

ה.(1) בדיון טענה באת כוח העורר, כי לא היתה הפרה של החלטת בית המשפט, שכן לעורר טענת אליבי טובה. ובאשר לפניה למתלוננת, העורר התקשר בניגוד לצו כדי לבקש סליחה. הוא לא יכול היה לעסוק בחטיפה ובתקיפה, שכן כנטען היה עם באת כוחו, אמו אחותו ואביו, בקשר לדיון בבית המשפט.

(2) מנגד טענה באת כוח המדינה, כי התמונה היא של לחצים על המתלוננת בתקופת מעצר הבית; טענת האליבי של העורר נסתרה, ויש ראיות למכביר לנטען, וזאת מאת אבי המתלוננת (המותקף) בתמיכת תעודה רפואית ועדויות נוספות. נמסר כי כתב האישום הבסיסי יתוקן בעקבות ההפרה.

ו.לאחר העיון, לרבות בראיות עצמן, לא אוכל להיעתר לערר. הסניגורית המלומדת נדרשת לעניין הראיות לכאורה בקשר להפרה ולעבירת השיבוש, וחולקת עליהן עובדתית, אך החומר שבתיק – שכמובן הוא לכאורה – מאשש את הנטען באשר להפרה, ובית המשפט המחוזי נדרש לכך באופן פרטני, בסקרו ראיה ראיה, ובכפוף לשאלת המהימנות מצא כי ישנן ראיות לכאורה לנטען. פועל יוצא מכך הוא קביעתו, כי המפר הוראת בית המשפט מוכיח מסוכנות אשר מצדיקה מעצר עד תום ההליכים. איני רואה מקום להתערב בכך ועל כן לא אוכל להיעתר לערר.