בש"פ 8532/10 מחמד רבאיעה נ. מדינת ישראל

מונח בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת מ' מזרחי) מיום 8.11.2010, לפיה יש לשחרר את העורר לחלופת מעצר בתנאים מגבילים.

1.

בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים מיוחסת לעורר עבירה של שוד. בכתב האישום נטען כי ביום 10.10.10, בסמוך לשעה 19:30, עצר המתלונן את העורר אשר נהג באותה עת במונית השייכת לאחיו, וביקש כי יסיעו לכתובת שמסר לו. בתגובה מסר העורר למתלונן כי מחיר הנסיעה יהיה 45 ש"ח והחל לנסוע ליעד. בהגיעם ליעד הוציא המתלונן את ארנקו אשר הכיל 1,800 ש"ח במזומן ושלף ממנו שטר של 200 ש"ח לצורך תשלום בעבור הנסיעה. העורר לקח את השטר ואת ארנקו של המתלונן, והחזיר את הארנק למתלונן כשהוא ריק. לאחר שהמתלונן ניסה להזעיק משטרה באמצעות מכשיר הטלפון הסלולארי, דחף אותו העורר בכוח מהמונית ונסע מהמקום.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת מ' מזרחי) קבע בהסכמת הצדדים כי קיימות ראיות לכאורה, אך דחה את הבקשה והורה לשחרר את העורר למעצר בית מלא בכפוף להפקדת ערבויות, עוד בטרם קבלת תסקיר מעצר. בית המשפט קבע כי ניתן לתת בעורר אמון מכיוון שהתייצב מיוזמתו בתחנת המשטרה לאחר האירוע נשוא כתב האישום ומאחר שהוא נעדר עבר פלילי. עוד ציין בית המשפט כי לא סביר שהעורר יפר את תנאי השחרור עקב

היותו נשוי ואב לילדים, מבוסס כלכלית ועובד בעבודה מסודרת. בקשת העורר לדיון חוזר בעניינו כך שיתאפשר לו לצאת לעבודה נדחתה ונקבע כי יש להמתין לקבלת התסקיר.

על החלטה זו מוגש הערר שלפניי.

3.

בא כוח העורר טוען כי יש לקיים דיון חוזר בבקשה למעצר עד תום ההליכים עוד לפני קבלת תסקיר המבחן, ולחלופין להורות על הקלת תנאי השחרור ממעצר של העורר. לשיטתו, הסכמת העורר בדיון שהתקיים בבית המשפט קמא באשר לקיום עילת מעצר וראיות לכאורה ניתנה בפזיזות ועקב פחדו של העורר ממעצר. בא כוח העורר טוען כי העורר הביע את מורת רוחו מההסכמה שנתן מיד לאחר הדיון ועל כן הוא פעל להביא לשינויה באופן מיידי. הדבר בא לידי ביטוי בבקשתו לעיון חוזר שנדחתה. לגופו של עניין טוען בא כוח העורר כי לאור נסיבות המעשים המיוחסים לעורר לא נשקפת מסוכנות ממנו ולכן יש להקל בתנאי השחרור שנקבעו לו. בנוסף טוען הוא כי המתנה עד לקבלת תסקיר במקרה זה אינה מוצדקת ותפגע בפרנסת העורר.

4.

לא נשמעו טיעוני המשיבה מאחר שפרקליט מטעמה לא התייצב בעטיה של שביתת פרקליטי המדינה.

5.

דין

הערר להידחות. בדיון שנערך ביום 8.11.2010 הסכים העורר, בהמלצת בית המשפט המחוזי, לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר בעניינו. בית המשפט קבע כי יש לשחרר את העורר לחלופת מעצר בתנאים מגבילים עוד לפני קבלת תסקיר שירות המבחן. ניסיונו של העורר לחזור בו מההסכמה שנתן בטיעון כי ניתנה עקב פזיזות וחשש ממעצר, איננה יכולה להתקבל. העורר היה מיוצג. הוא נתן את הסכמתו בידיעה כי דיון לגופו של עניין ובהעדר תסקיר שירות מבחן יכול להוביל למעצר. חזרה מהסכמה זו לאחר התפוגגות חשש זה, כאשר הוא כבר משוחרר בביתו, ובהעדר כל עילה אחרת, אינה יכולה לעמוד. עוד יצוין, כי עצם השחרור לחלופת מעצר בתנאים מגבילים עוד בטרם קבלת תסקיר הוא חריג בעבירות אלה, וודאי שאין על כן מקום גם להתיר יציאה לעבודה של העורר שמשמעה הסרת רוב המגבלות מבלי שיש את עמדת שירות המבחן. מכל מקום, לא מצאתי כי יש הצדקה לקיים דיון דחוף והתערבות בהחלטת בית המשפט בעניינו של העורר, במיוחד לאור קירבת מועדי הגשת תסקיר והדיון בעניינו של העורר אשר אמור להתקיים ביום 13.12.2010.

משכך, דין הערר להידחות.