בש"פ 8534/02 מרדכי בן דוד ראובנוב נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בת"א בה נדחתה בקשת העורר לעיין עיון חוזר בהחלטה קודמת לפיה יש לעוצרו עד תום ההליכים נגדו.

2.נגד העורר ואחרים הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של סחר בבני אדם למטרות זנות, סרסרות, ניהול מקום לשם זנות, כליאת שוא ואיומים. הרקע לאישומים קשור בכך כי לנאשמים אחרים מיוחס קשר להביא נשים ממדינות חבר העמים לשם מכירתן למכוני ליווי לצורך עיסוק בזנות. במסגרת זו שכרו דירה בתל-אביב, ריכזו בה נשים שהובאו כאמור והציגו אותן בפני רוכשים פוטנציאליים. העורר מואשם ברכישה תמורת כסף של שתי נשים למטרות זנות והעברתן למכון ליווי בניהולו. שתי הנשים נכלאו במכון הליווי ובסופו של דבר נמלטו ממנו כעבור זמן.

3.עם הגשת כתב האישום, נעצר העורר עד תום ההליכים לאחר שבית המשפט מצא כי קימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לו וכי קימת עילת מעצר בעניינו.

ב-14.8.02 ניתנה החלטה נוספת על ידי בית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר במעצר. שינוי הנסיבות שנטען כבסיס לבקשה נעוץ בצפי הקיים לגבי לוח זמני הדיונים של המשפט לגביו נטען כי מועד הוכחות ראשון עתיד להתקיים רק בינואר 2003. ב-29.1.03 חולפים תשעת חודשי מעצר של העורר מאז הגשת כתב האישום נגדו ולכן כבר היום נראה כי במהלך תקופה זו לא יסתיים המשפט. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לעיון חוזר, בין השאר, מן הטעם כי הבקשה מוקדמת, ואין להוציא מכלל אפשרות כי ניתן יהיה לסיים את המשפט במספר ישיבות ההוכחות שנקבעו במהלך חודש ינואר 2003.

4.בערר זה חוזרת באת כוח העורר על טענותיה בבקשה לעיון חוזר. לדבריה, נוכח העובדה כי מועדי הוכחות נקבעו לחודש ינואר 2003 בלבד אין סיכוי כי משפטו של העורר יסתיים בטרם יחלפו תשעת החודשים שהוגדרו כתקופת מעצר מירבית לצורך סיום המשפט. מכאן, שהחזקתו במעצר בתנאים אלה כבר עתה פוגעת בחירותו במידה העולה על הנדרש ויש בהתמשכות ההליכים משום עינוי דין המצדיק שינוי נקודת האיזון בין ערך השמירה על חירותו האישית של נאשם לבין אינטרס הציבור בשמירת שלומו ובטחונו.

5.השאלה אותה מעלה באת כוח העורר היא אכן כבדת משקל ונוקבת. היא נותנת ביטוי למתח הפנימי הקיים בין הצורך בשמירה על ערכי יסוד של ההליך הפלילי הכורכים איזון ראוי בין חירויות הפרט לבין הגנה על שלום הציבור, לבין קיום אילוצים קשים על מערכת השפיטה הנושאת בנטל העומס הרב המוטל על שכמה ומתקשה לעמוד במסגרות הזמן וקצב ההליך השיפוטי שהוכתב על ידי המחוקק. לפתרון דילמה זו נדרשים הסדרים מערכתיים כוללים במספר מישורים אשר לא קורצו מעור אחד. עד לקבלתם, יש צורך בבחינת כל מקרה לגופו, על נסיבותיו המיוחדות, תוך עשיית איזונים ראויים בתחומו, על רקע הכרת הקשיים המערכתיים, פרי המציאות השוררת בשטח.

6.בענייננו הוגש כתב האישום כנגד העורר ב-29.4.02 ומכאן שתקופת תשעת החודשים שנקבעה בחוק לסיום משפטו בעודו במעצר מסתיימת ב-29.1.03. המותב שנקבע לדון בעניינו קבע 4 ישיבות הוכחות במהלך חודש ינואר 2003 אשר תחילתן ב-9 לחודש וסופן ב-19 לחודש, בטרם תפוג תקופת תשעת החודשים. קשה לצפות כיום מהו היקף ישיבות ההוכחות שידרש לסיום המשפט, אך אין להוציא מכלל אפשרות כי ניהול הדיונים במספר הישיבות שנקבעו בחודש ינואר 2003 יקדם באופן ניכר את מהלך המשפט.

למותר לומר, כי העובדה שאדם ממתין למשפטו תקופה כה ארוכה בלא דיון, ושמיעת הראיות בעניינו נפתחת זמן קצר לפני תום התקופה המוגדרת בחוק כתקופה סבירה לסיום המשפט, רחוקה מלהניח את הדעת ויש לעשות לתיקון המצב על דרך עריכת שינוים מערכתיים כוללים אשר יאפשרו עמידה בלוח זמנים. עם זאת, באיזון כולל של השיקולים הנכונים למקרה זה, אין זה ראוי לשחרר את העורר ממעצרו בשלב זה על רקע תחזית עתידית של לוח זמנים שטרם נתממשה. מחד, העבירות המיוחסות לעורר הן קשות וחמורות ביותר, וכבר נפסק לא אחת כי נגע הסחר בנשים הוא רעה חולה שיש לבערה מן השורש על דרך נקיטת מדיניות מעצר וענישה חמורים ביותר, המתאימים לאופיים הנלוז והשפל של המעשים. יתר על כן, לעורר עבר פלילי קודם בהחזקת מקומות לשם זנות, וקיים חשש של ממש כי אם ישוחרר ימצא דרכים להמשיך בעיסוק העברייני גם ממקום חלופת המעצר. מנגד, במהלך חודש ינואר 2003 צפוייה, כאמור, סדרת דיונים מרוכזת העתידה לקדם את המשפט. מכל מקום, בחלוף תקופת תשעת החודשים ובאם המשפט לא יסתיים עד אז, יהא על התביעה להעריך מחדש אם בדעתה לפנות לבית המשפט בבקשת הארכת מעצר של העורר, ואם תחליט כך, הנטל על כתפיה לבסס את ההצדקה לכך. מעבר לכל אלה, אין ספק כי המותב הדן בתיק בבית המשפט המחוזי ער ומודע לקושי הנעוץ בלוח הזמנים שנקבע, ויש להניח כי יעשה כל מאמץ גם כיום להקדים מועדים שנקבעו או להוסיף עליהם ישיבות הוכחות עוד לפני ינואר 2003 אם וכאשר תעלה אפשרות מעשית לכך.

בנסיבות אלה, נראה לי כי צדק בית המשפט המחוזי בדחותו את בקשת העיון החוזר, והאיזון שערך בין מכלול השיקולים הצריכים לענין היה ראוי.

הערר נדחה.