בש"פ 855/97 אלפזראת עזאם נ. מדינת ישראל

1.נגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע כתב אישום (ת.פ. 2001/96), לפיו מיוחסת לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(1) לחוק העונשין, תשל"ז1977-.

על פי העובדות המפורטות בכתב האישום: העורר הגיע למחסום משטרתי בכניסה לאילת, סמוך לשעה 18:30, כשהוא נוהג במכונית סובארו פרטית (להלן:

הסובארו). אל הסובארו ניגש קצין משטרה - שהמתין לעורר על פי מידע מודיעיני, שלפיו מוביל העורר סמים - הניח את ידו על ערפו של העורר מבעד לחלון והורה לו לעצור. בשלב זה, פתח העורר בנסיעה מהירה קדימה, גרר עמו את קצין המשטרה ומחץ אותו אל דופן משאית שעמדה לפניו, תוך שהוא חולף על פני המחסום. לאחר נסיעה קצרה התהפכה הסובארו לצידי הדרך, והעורר נמלט מן המקום.

עם הגשת כתב האישום, נתבקש מעצרו של העורר עד לתום ההליכים; ובית המשפט נעתר לבקשה והורה בהתאם. מכאן הערר שבפני.

2.טענתה המרכזית של ב"כ של העורר היא, שאין בחומר החקירה תשתית ראייתית לכאורית מספקת, להוכחת זהותו של העורר כמי שנהג בסובארו בעת הארוע נושא האישום. שוטרי המחסום - לרבות הקצין שנחבל - לא היו מסוגלים לזהות את נהג הסובארו על פי מראה פניו; והחשד נפל על העורר, בעקבות המידע המודיעיני ובהתחשב בכך שהסובארו שייכת לאחיו והוא נוהג להשתמש בה.

העורר ואחיו מתגוררים בישוב הבדווי תל שבע הסמוך לבאר שבע. לגירסתו של העורר, הוא יצא, בשעות אחר הצהריים של יום הארוע, ממקום מגוריו, לטיול בטבריה, יחד עם שלושה חברים; ומי שנהג בסובארו בעת הארוע הוא אחיינו, קטין כבן שש עשרה.

3.זהותו של העורר כמי שנהג בסובארו מתחייבת, לשיטת התביעה, משורה של ראיות נסיבתיות, שאלה העקריות שבהן:

א.בסובארו נמצא ארנקו של העורר ובו, בין היתר, תעודת הזהות ורשיון הנהיגה שלו. אדם אינו יוצא לטיול לטבריה - המחייב מעבר דרך יריחו ושטחי האוטונומיה - מבלי לודא כי מסמכיו האישיים עמו; ואם אכן השאיר העורר, כטענתו, את הסובארו ליד ביתו, אין זה מתקבל על הדעת שלא נטל את הארנק עמו אלא "שכח" אותו בתוכה.

ב.מן הפלאפון - השייך לעורר - שנמצא בסובארו, בוצעו ביום הארוע מספר שיחות, ששתי האחרונות שבהן התקיימו בשעה 14:03 ובשעה 16:05; ובני השיח בשיחות אלו מוסרים, כי שוחחו עם העורר. על פי עדויותיהם של שניים מהחברים שעמם יצא העורר - לטענתו - לטיול, יצאו המטיילים מתל-שבע בין 13:30 ל14:30-; ובכך נשמט הבסיס מתחת לגירסתו של העורר בדבר היציאה לטיול, שהרי השיחה האחרונה שהוא קיים בפלאפון, שנותר בסובארו , התרחשה בשעה 16:05 כשהמשוחח הוא העורר.

ג.על פי גירסתה הראשונה של אשת העורר, עזב העורר את ביתם בתל שבע ביום המקרה סמוך לשעה 09:00, ואמר לה שהוא נוסע בסובארו לאילת ; ואכן, משבושש העורר לחזור, נסעה אשתו למחרת היום לאילת

ובקשה שם את עזרתה של המשטרה בחיפושיה אחריו. אמנם, מאוחר יותר, שינתה האשה את גרסתה וסיפרה: שהעורר היה עמה עד שיצא עם חבריו, בשעה 14:00, לטבריה וכי התקשר עמה טלפונית מאוחר יותר ומסר לה שהוא אינו באילת. ברם - גירסה זו אינה מתישבת עם העובדה שהעורר קיים בשעה 16:05 שיחה בפלאפון שנותר בסובארו; ואף לא עם יציאתה הבהולה של האשה לחפש אחר העורר באילת דוקא.

ד.מייד לאחר הארוע העורר "נעלם", וחזר ו"התגלה" רק כעבור כששה שבועות, כאשר הסגיר את עצמו במשטרת באר שבע יחד עם פרקליטתו. אם נכונה גירסת הטיול לטבריה, לא היתה לעורר סיבה כלשהי "להיעלם" ולחזור ו"להתגלות" רק כששה שבועות מאוחר יותר, כאשר בפיו גירסת הטיול הנתמכת בעדויות חבריו ולצידו אחיינו, המודה בכך שהוא נהג בסובארו בשעת הארוע.

4.כאמור, בית המשפט המחוזי מצא כי יש בראיות הנסיבתיות המפורטות לעיל, כדי להקים אותה תשתית ראייתית לכאורית הדרושה להוכחת זהותו של העורר כמי שנהג בסובארו ביום המקרה; ואנכי לא מצאתי עילה להתערב במימצאו זה.

על פני הדברים, מלמד חומר החקירה, כי גירסתה הראשונה של אשת העורר משקפת את המציאות; ואילו טענתו של האחיין, שהוא זה שנהג בסובארו בשעת הארוע, חסרת כל משקל לנוכח עדותו של סבו, לפיה היה בעת ארוע המקרה בביתו בתל שבע ולנוכח העובדה שהמורה לו סיפר, לדבריו, על מעורבותו בארוע, מכחיש את גרסתו.

אמנם, לכאורה עומדות כנגד המסקנה המתחייבת לחובתו של העורר מן הראיות הנסיבתיות, עדויותיהם של שלושת החברים שעמם נסע - לגירסתו - לטבריה. ברם, בהתחשב בכך שהעורר שוחח בפלאפון שנותר בסובארו כשעתיים לאחר שחבריו יצאו, לדבריהם, לטיול, שוב אין בעדויות אלו כדי לערער את המסקנה האמורה.

במצב דברים זה, הערר נדחה.