בש"פ 8561/04 נחמיה סלומונוב נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת נ' אוהד) על פיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.העורר מואשם בעבירות של ייבוא סמים והחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית. על פי האישום, רכש העורר בקוסטה ריקה סם מסוג קוקאין על מנת לייבאו לישראל. לפני יציאתו את קוסטה ריקה בדרכו לטורונטו בלע 28 מארזים עשויים מניילון וגומי ובתוכם 143 גרם נטו של קוקאין. ביום 11.7.04 יצא העורר מטורונטו בטיסה לנמל התעופה בן גוריון, כשבגופו מצויים מארזי הסם ונחת בנמל התעופה כשהוא מסתיר בגופו את המארזים.

3.בעקבות הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד לתום ההליכים. העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לו. לאור המסוכנות המשתקפת מאופי העבירות קבע בית המשפט כי העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים, ובהסכמת המדינה הורה על עריכת תסקיר מעצר לעורר לבחינת האפשרות לשלבו בהליך גמילה. לאחר קבלת תסקיר המבחן, אשר הצביע על אפשרות לשלב את העורר בקהילה טיפולית סגורה כמסגרת נאותה לגמילתו ביקש העורר לשחררו בתנאי מעצר בית מלא במוסד הגמילה "שביל לחיים". בדיון נוסף שנערך בפני בית המשפט המחוזי בעניין זה התנגדה המדינה לבקשת העורר בטענה כי הסכמתה לבחינת אפשרות גמילתו של העורר ניתנה בהקשר למסגרת מעצר בלבד, להבדיל ממסגרת חיצונית לבית הסוהר וכי לא הסכימה מעולם לאפשרות חלופת מעצר בית. בית המשפט קבע כי מאחר והוסכם על קיומן של ראיות לכאורה, קמה חזקה סטטוטורית בדבר מסוכנות העורר וכי לאור סוג הסם הקשה בו מדובר וכמותו ניתן לשלול את חזקת המסוכנות ולהצדיק חלופת מעצר רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, אשר אינם ישימים למקרה זה. לפיכך הוחלט להותיר את החלטת מעצרו של העורר עד תום ההליכים על כנה ולדחות את הבקשה לשחררו לצורכי גמילה.

4.העורר עורר לבית משפט זה על החלטת בית משפט קמא ומבקש לשחררו למעצר בית מלא בכפר הגמילה "שביל לחיים". לטענתו, הסכמתה של המדינה לעריכת תסקיר מבחן לבחינת אפשרויות לשלבו במסגרת גמילה, לא הוגבלה לתוכניות גמילה המצויות בתחום הכלא בלבד. עמדתה הנוכחית של המדינה אינה מתיישבת עם עמדתה הקודמת, והיא פוגעת בעורר מאחר שעם קבלת תסקיר המבחן, פעל למציאת מוסד המתאים על פי התסקיר לשיקומו, ולאחר שהתקבל למוסד, הוכנה עבורו תוכנית שיקום בתיאום עם שירות המבחן.

עוד טוען העורר להפרכת חזקת המסוכנות הסטטוטורית העומדת כנגדו וזאת לאור העדר הרשעות קודמות או מאפיינים אחרים המעידים על מסוכנותו, ולאור נסיבות העבירה אשר לטענתו, אין בהן, כשלעצמן, כדי להעיד על חשש כי יחזור ויבצע עבירה דומה בעתיד. על פי הטענה, בית המשפט לא שקל לגופו של עניין האם יש בחלופת מעצר כדי להשיג את תכלית המעצר, ולא העניק משקל ראוי להמלצות שירות המבחן.

5.המדינה מתנגדת לשחרורו של העורר למסגרת של גמילה, וטוענת כי חלופת מעצר אינה מתאימה לנסיבות מקרה זה, ובכלל זה חלופה שעניינה הליך גמילה.

6.דין הערר להידחות. העורר מואשם בעבירת ייבוא סמים חמורה ביותר מבחינת סוג הסם בו מדובר, כמותו של הסם, והעובדה כי מדובר ביבוא סם מסוכן לישראל מחוץ לארץ. המסוכנות העולה מעבירה זו ניכרת על פניה. מימד נוסף של סיכון קשור בעובדת התמכרותו של העורר לסמים בעצמו – עובדה המגבירה את החשש לחזרה לביצוע עבירות סמים המשלבות צורך אישי בסם יחד עם ניסיון להפיק רווח כלכלי מעיסוק בסחר וייבוא של סם קשה לישראל. אין בחומר ובנתונים שלפנינו כדי להפריך את חזקת המסוכנות הקשה העומדת כנגד העורר. שחרור לחלופת מעצר – ולו במוסד גמילה סגור, אינו יכול לתת מענה לחשש מפני פגיעה באינטרס הציבור הנילווית לשחרור העורר מן הכלא. העברתו למוסד גמילה אינה מקנה, בנסיבות העניין, את הביטחון הראוי מפני המשך ביצוע עבירות סמים, אשר, כידוע, ניתן לבצען באמצעות תקשורת ומגע עם שותפים גם בתנאים של מעצר בית. אשר לגמילת העורר – עקרון המנחה את בתי המשפט מזה שנים הוא כי אין שלב המעצר, דרך כלל, המועד המתאים להפניית נאשם לתכנית גמילה מחוץ לבית המעצר. הליך של גמילה, שהוא לרוב ארוך ומתמשך, ישים בדרך כלל בשלב ריצוי עונש מאסר ואין הוא עונה במאפייניו למטרות מעצר עד תום ההליכים – בין מבחינת הנאשם עצמו, ובין מבחינת אינטרס הציבור בהגנה על ביטחונו. חריג מובהק לכלל זה הוא מצב בו נאשם מצוי בהליך גמילה מתקדם וחיובי קודם לשלב מעצרו, שאז בתנאים מסוימים, קימת הצדקה שלא לקטוע הליך גמילה בר-סיכוי בשל הסתבכות הנאשם בעבירות נוספות, ובתנאים מסוימים עשויה להינתן לנאשם הזדמנות להשלים את הליך הגמילה כחלופת מעצר נאותה. זה אינו המקרה שלפנינו, בו העורר לא החל בהליך גמילה קודם למעצרו, ורעיון הגמילה עלה על דעתו, לראשונה, בשלב שלאחר מעצרו, ואפשר שעלה כאמצעי להתמודד עם גזירת המעצר הקשה. בנסיבות אלה, מסלול הגמילה אינו מסלול מתאים ואפשרי בשלב זה של ההליך המשפטי, והשאלה למה התכוון בא-כוח המדינה כאשר הסכים להגשת תסקיר קצין מעצר אינה מכרעת לצורך העניין. אם אכן הרצון להיגמל הוא כן ואמיתי בלב העורר, יש להניח כי יוכל להגשימו במסגרת ריצוי עונשו, אם אמנם יורשע, וייגזר עליו עונש מאסר.

הערר נדחה.