בש"פ 8571/11 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

מונח לפניי ערר על החלטת בית משפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ת. כתילי ) במ"ת 50339-09-11 מיום 7.11.11 לעצור את העורר – יליד 1938 – עד תום ההליכים המתקיימים נגדו בתפ"ח 50314-09-11.

כתב האישום המתוקן שהוגש נגד העורר ביום 25.9.2011 מייחס לו ביצוע מתמשך של מעשים מגונים חמורים בנכדתו, מהיותה כבת שבע שנים עד התקרבה לגיל 12. הצדדים הסכימו על קיומן של ראיות לכאורה ועל קיומה של עילת מעצר.

הסנגור עתר לשחרורו של העורר למעצר בית, בדירה שנשכרה במיוחד למטרה זו, ובפיקוח רעייתו, בתו וחתנו. בית המשפט המחוזי הורה על הגשת תסקיר מטעם שירות המבחן. הלה מצא כי ירידה קוגניטיבית שעליה עמדו ביחס לעורר עלולה להשפיע לרעה על יכולתו לשלוט בדחפיו, ובכלל זה דחפיו המיניים, וסבר שחלופת מעצר ראויה צריכה לכלול אלמנטים נוקשים של פיקוח ודיווח והרחקתו ממפגש עם נכדתו בפרט ועם ילדים בני גילה בכלל.

בית המשפט המחוזי הכריע כי הערבים המוצעים אינם מהווים חלופת מעצר הולמת העונה על מסוכנותו של העורר, ומשכך הורה כאמור על מעצרו עד תום ההליכים. מכאן הערר שלפניי.

2.

העורר טוען כי חרף המלצת קצין המבחן, ועל אף העובדה שהנפגעת מתגוררת בצפת, יש לשחררו על פי החלופה שהוצעה, לפיה ישהה במעצר בית בצפת. לנוכח נסיבותיו האישיות, סבור העורר, די בערבים המוצעים כדי להוות חלופת מעצר הולמת, ואין צורך להשתמש בכלי מרחיק הלכת של מעצרו עד תום ההליכים, וזאת ביתר שאת בשים לב לגילו ולמצבו הבריאותי המתדרדר. לגישתו, ניתן לפתור את מסוכנותו על ידי הוצאת צו שימנע את הגעת נכדיו לדירה בצפת בה ישהה. נימוק נוסף שהציג הסנגור לתמוך בתוצאה שהעורר ישהה במעצר בית בצפת, ולא במקום אחר, הוא שממילא העורר מטופל על ידי בית החולים זיו בצפת, ויזדקק לשירות הרפואי שם.

בא כוח המדינה, מצידו, מבקש לדחות את הערר ולא לקבל את חלופת המעצר המוצעת. לדבריו, הגבלת הנכדה המותקפת או נכדים אחרים על ידי צו איננה ראויה. הוא הוסיף וציין כי רעייתו של העורר, המוצעת כערבה, איננה מכירה במעשים המיוחסים לו ורואה בהם עלילה, ונתון זה מפחית לדבריו את כשירותה לשמש כערבה. עוד ציין, שהעורר העלה בתחילת הדיון בבית המשפט המחוזי חלופה של מעצר בית בדירה בקרית שמונה, הגם שאף חלופה זו אינה בהכרח מקובלת עליו.

3.

בחלופה שהוצעה אין בכדי לענות על דרישת המחוקק לפיה יש בה להשיג את מטרות המעצר. זאת לנוכח חומרת המעשים המיוחסים לעורר, שהוכחו לכאורה, והערכת שירות המבחן אודות התאמת הערבים שהוצעו ואודות יכולתו המוגבלת לשלוט על דחפיו. בפריזמה של מסוכנות העורר, החלופה אינה ראויה. אין בכך הבעת עמדה לכאן או לכאן בנוגע לחלופת מעצר אחרת, היה ותוצג. יובהר, כי במהלך הדיון ביקשתי מהסנגור לפרט את מידת הזדקקותו של העורר לטיפולים רפואיים בכלל, ובבית החולים זיו בפרט, ולא זכיתי למענה מלא. אין בכך להשפיע על התוצאה במסגרת ערר זה, אך היה והסנגור יגיש בקשה חדשה, עליו להתייחס לנקודה זו כנדרש.

4.

הערר נדחה.