בש"פ 8592/01 דוד ויצמן נ. מדינת ישראל

בכתב האישום אשר הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע נטען, כי בתאריך 10.9.01 מכרו העוררים סם מסוכן לסוכן משטרה. אותה מכירה נצפתה על ידי שוטרים שליוו את הסוכן, וזמן לא רב לאחר ביצוע העסקה, בעת ששוטרים עמדו להיכנס לדירה וחלקם הקיפו אותה, הושלכה חבילה מדירת העוררים, ולאחר מעשה נמצא כי היא מכילה 50 גרם נטו של הירואין. המשיבים הובאו לדין באשמת סחר בסם מסוכן והחזקה סם שלא לצריכה עצמית, ובית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המשיבה לעצרם עד תום ההליכים.

הסוגיה המרכזית שבה נחלקו הצדדים היא שאלת קיומה של תשתית ראייתית שיש בה לבסס הרשעה. על שאלה זו השיב בית המשפט המחוזי בחיוב, ואינני סבור כי הוא נתפס למסקנה שגויה. ראיות המשיבה מתבססות, בראש ובראשונה, על עדותו של סוכן המשטרה אשר מסר כי את הסם שרכש קיבל מידיה של אשה אשר שערה היה גלי ובמכנסיה הוא הבחין ב"חור מקדימה" (עמ' 1 של הודעת העד מיום 10.9.01). את הגרסה הזו משלימים דברים שרשם שוטר אחר, אשר ממן, במזכר מיום 11.9.01, ולפיו בעת שהובאו בפניו עוררת 2 והאשה הנוספת ששהתה בדירה (שושנה פרץ), הוא הבחין כי מכנסיה של העוררת 2 היו מסוג "ג'ינס כחול בהיר עם חור קטן באיזור האגן".

לכאורה, די בראיות כדי להצביע על קיומה של תשתית ראייתית בעניינה של עוררת 2, אך כנגדה ניצבות ראיות נוספות העלולות להפליל גם את עורר 1, וכוונתי לדו"חות פעולה אשר ערכו השוטרים דודו סיידר וישראל מאיר. שוטרים אלה מסרו, כי בעוד חבריהם מתדפקים על דלת הדירה בה שהו העוררים, הם צפו לתוך הדירה מבעד לחלון, וראו את העוררים "מתרוצצים בין החדרים לחוצים". אותה התרוצצות מחד, והשלכת החבילה ובה הסם על ידי אחד מאלה שהיו בדירה, מאידך, הן ראיות מפלילות שדי בהן לשלב זה של ההליכים.

העבירות אשר יוחסו לעוררים הן מסוג העבירות המקימות עילת מעצר סטטוטורית, באשר מתקיימת בהן חזקת המסוכנות. אך זה אינו העניין העיקרי הפועל לחובת העוררים, אלא דווקא עברם הפלילי. לעורר 1 מספר גדול של הרשעות, חלקן מאותו תחום ממש, ובגינן הוא נשא בעונשי מאסר. יותר מכך, עומדים נגדו שלושה עונשי מאסר על תנאי ברי-הפעלה, ואם יורשע גם הפעם, כי אז לא יהיה מנוס מהמסקנה כי בפנינו ניצב מי שאינו נתון לאימת הדין, ועל כן יש חשש ממשי כי יחזור על מעשיו אם יינתן לו להלך חופשי.

מצבה של עוררת 2 בתחום זה טוב יותר, אך גם אם מספר הרשעותיה קטן יותר באופן משמעותי, הרי שהן כוללות גם הרשעה בעבירה לפי סעיף 13 מפקודת הסמים המסוכנים.

לנוכח כל האמור, לא מצאתי כי הוכחה עילה להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא, ומכאן מסקנתי שיש לדחות את הערר, וכך אני עושה.