בש"פ 861/02 קאסם אבו סבור נ. מדינת ישראל

1.לפני ערר על החלטתו של בית המשפט בבאר-שבע (כב' השופט נ' הנדל) מיום 24.1.02 לפיה דחה ערר על החלטת בית משפט השלום (כב' השופטת ברנע) שהורתה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים.

2.ברכב הנהוג בידי העורר 1, נתפס סם מסוכן מסוג קנאבוס במשקל 622 גרם, מתחת לכסא הסמוך למושב הנהג, שם ישב העורר 2. ברכב היה ריח חריף, ככל הנראה ריח של גראס. הרכב רשום על שמו של אחיו של העורר 2. האח טוען כי העורר 2 ביקש ממנו לרשום את הרכב על שמו, אף על פי שהוא שייך לו (לעורר 2). האח מסביר זאת בכך שלעורר 2 לא היו מסמכים כשהיו יחד בתל-אביב כדי לקנות את הרכב. עוד הוסיף האח כי העורר 2 נוהג על הרכב כל הזמן. אני ערה לכך שהאח איננו עד תביעה אך ענין זה ניתן לתיקון, מה עוד שטרם ניתנה התשובה לאישום.

3.העורר 1 מסר מיד שהסם שלו ; העורר 2 - אסיר ברשיון - שמר על זכות השתיקה. הוא לא נתן שום הסבר, במקום שהדבר התבקש לכאורה.

4.אני סבורה ששתי הערכאות שקדמו לי צדקו בקביעתן, כי יש ראיות לכאורה נגד העורר 2 (אין מחלוקת על הראיות נגד העורר 1). אכן, אין מחלוקת בדיון היום שהסם נתפס לא בין רגליו של העורר 2, אלא מתחת לכסא המכונית. בענין זה אני רואה גריעה מסויימת ממשקל ראיות התביעה. לעומת זאת, אופן ההתייחסות של האח למכונית, מצביעה לכאורה על כך שהעורר 2 הוא בעליה הלא רשום ולא רק המחזיק בה באותו רגע.

על כל אלה, אוסיף את העובדה שהעורר 2 שמר על זכות השתיקה, במקום שלכאורה היתה מתבקשת דווקא "זעקה": "מה שמצאתם ברכב המוחזק על ידי אינו שלי". היה גם ריח חריף במכונית, והרי לך ראיות לכאורה, להחזקתו של עורר 2 בסם.

5.לגבי שני העוררים, קיימת לדעתי עילת מעצר, הנובעת מכמות הסם, לשיטתי, כל המחזיק סם בכמות כזו עשוי להדיח את הציבור ולא נאפשר לו להלך חופשי.

6. הערר נדחה.