בש"פ 8611/11 מג'די עודה נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 03.11.11 במ"ת 21080-09-11 (כבוד השופט מ' דרורי ), בגדרה הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

נגד העורר וארבעה נאשמים נוספים הוגש כתב אישום בתאריך 11.10.11 לבית המשפט המחוזי בירושלים, המגולל פרשייה של קשירת קשר לפשע של סחר בלתי חוקי בנשק ובסמים מסוכנים מחברון לשכונת סילוואן בירושלים, אשר התרחשה במהלך החודשים יולי עד אוגוסט 2011. לעורר – הוא נאשם 2 בכתב האישום - מיוחסות, בארבעה אישומים שונים, עבירות של סחר בנשק והובלה ונשיאת נשק, סיוע לסחר בנשק, ניסיון בסחר בסם מסוכן, החזקת סם, החזקת נשק, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו. על פי הנטען בעובדות כתב האישום, העורר לקח חלק, יחד עם אחיו - נאשם 1, בקשירת קשר לפשע של סחר בנשק מתוצרת ארה"ב במהלך חודש יולי 2011. במועד אחר ביולי 2011 ניסה העורר לסחור בסם מסוג חשיש בכמות של 18 יחידות. עוד היה מעורב בהחזקת סם ונשק בביתם בלא רשות, ותקיפת שוטרים אשר הגיעו לביתם כדי לבצע חיפוש ומעצר.

המדינה ביקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים. העורר לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה נגדו. בהחלטתו מיום 03.11.11

בית המשפט המחוזי נענה לבקשה.

3.

בדיון לפניי טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר הורה על מעצרו עד לתום ההליכים כאשר חלקו באישומים הוא בעבירות של סיוע ולא כמבצע עיקרי. זאת בניגוד לנאשם 3, אשר חלקו לכאורה באישומים הוא גדול יותר כיוון שהיה הבלדר שהעביר את הנשקים והסמים, ובכל זאת הוא שוחרר למעצר בית בתנאים. לטענתו, הראיות כלפיו הן נסיבתיות ויש להוכיחן, וחלופת המעצר שהוצעה יש בה להקהות את המסוכנות המיוחסת לו. אף שירות המבחן הגיע למסקנה שהערבים מבינים את משמעות הפיקוח. על כן, מסיק העורר, בית המשפט הורה על המשך מעצרו עד לתום ההליכים לעומת שחרורו של נאשם 3 אך ורק מפאת עברו הפלילי. אין זה ראוי להורות על מעצרו רק בגלל עברו. מנגד, המדינה סומכת ידה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערר. לשיטתה, חלקו של העורר אינו רק בסיוע אלא גם בעבירות בהן הוא המבצע העיקרי במסגרת הפרשייה. עוד מדגישה המדינה כי גם עבירות ניסיון וסיוע הן בעלות חומרה יתרה. בצירוף חומרת העבירות המיוחסות לו, יחד עם עברו הפלילי והמלצת שירות המבחן שלא לתמוך בחלופת המעצר שהוצעה, קמה חזקת מסוכנות שאינה ניתנת לאיון באמצעות חלופת מעצר.

4.

כידוע, המחוקק מצווה כי לשם הארכת מעצרו של נאשם עד תום ההליכים יש להצביע על קיומן של ראיות לכאורה, עילת מעצר והיעדר חלופה ראויה. השאלה שמעורר הסנגור הינה האם על בסיס אחד מאלו, היה מקום להבחין בין העורר לנאשם 3, אשר שוחרר למעצר בית. ביחס לעילת המעצר, צודק הסנגור כי לעורר מיוחסים פחות אישומים מאשר לנאשם 3 ובחלקם מתוארות עבירות סיוע. אף בית המשפט המחוזי ציין כי אילו עילת המעצר הייתה נמדדת אך לפי העבירות המיוחסות, היה מקום להשוות את דינם של העורר ונאשם 3. אך עילת מעצר נמדדת אף לפי הסכנה הנשקפת מנאשם לביטחון הציבור (סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים). כאן, מסוכנותו של העורר מתחזקת נוכח עברו הפלילי ביחס להיעדרו אצל נאשם 3. אין להקל ראש בנתון זה. כל שכן כאשר העורר כבר הורשע בעבר מעבירות של החזקת סם לפי סעיף 7(א) בפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973 ובעבירת ניסיון לתקיפת שוטר על פי סעיף 274(2) וְ25 לחוק העונשין, ומיוחסות לו עבירות דומות בכתב האישום הנוכחי.

אך לא על העבר הפלילי בלבד הוכרע דבר. הבדלים בדבר ראיות לכאורה וקיומה של חלופה ראויה בין העורר לנאשם 3 היוו גם את הבסיס להחלטת בית המשפט המחוזי. ביחס לעורר נקבע והוסכם על-ידו כי קיימות ראיות לכאורה הכוללות למשל הקלטות של שיחות טלפון בהן נטל חלק, ואילו כנגד נאשם 3 נקבע שלא קיימות ראיות חפציות מלבד אחת ביחס לאישום העשירי, אלא בעיקר האזנות סתר ואמרות של נאשמים אחרים. על כן, בית המשפט מצא שקיימות ראיות לכאורה בעלות עוצמה נמוכה ביחס לנאשם 3 שמחזקות את חלופת המעצר לגביו. בנוסף, בית המשפט המחוזי ציין את ההתרשמות החיובית של שירות המבחן מהערבים שהוצעו בעניינו של נאשם 3, ואילו את שני תסקירי המבחן ביחס לעורר שהיו בעלי המלצות שליליות.

כך או כך, שירות המבחן הביע את דעתו שרמת המסוכנות של העורר הינה גבוהה.

יצוין כי ביחס לחמשת הנאשמים בכתב האישום נקבע כי ימצאו במעצר עד תום ההליכים, פרט לנאשם 3 ששוחרר לחלופת מעצר בתנאים. בקריאת כתב האישום בכללותו עולה כי אכן חלקו של העורר בפרשייה קטן ביחס למרבית הנאשמים האחרים. אך בחינתה של חלופת מעצר נעשית גם ביחס לכל נאשם באופן יחידני, על בסיס נתוניו והמעשים המיוחסים לו. העבירות המיוחסות לעורר - סחר בנשק והובלה ונשיאת נשק, ניסיון בסחר בסם מסוכן, החזקת סם, החזקת נשק, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות - אף הן כשלעצמן חמורות. נמצא שחלופת המעצר שהוצעה אינה ראויה וכי מסוכנותו גבוהה על פי הערכת הגורמים המקצועיים. כל אלו מצטברים יחדיו לכדי מסקנה שאין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

4.

הערר נדחה.