בש"פ 8614/03 סאמי סרחאן נ. מדינת ישראל

1.בית המשפט המחוזי בתל-אביב קיבל ערר שהגישה המשיבה והחליט לעצור את העורר עד תום משפטו. מכאן הערר על החלטת המעצר.

2.השתלשלות העניינים בעניינו של העורר הינה סבוכה במקצת ונתארה בקצרה. בסוף חודש יוני הוגש לבית משפט השלום בנתניה כתב אישום נגד העורר ואדם נוסף. השניים הואשמו באשמה של גניבת רכב ואילו לאחר יוחסה, כמו כן, עבירה של שהות בלתי חוקית בישראל. בית משפט השלום בנתניה החליט לעצור את השניים. לגבי העורר, שהינו תושב הארץ, נקבע כי חלופת המעצר שהוצעה אינה ראויה. לאחר מספר שבועות נעתר בית המשפט לבקשה לעיון חוזר והחליט לשחרר את העורר בתנאים, כולל מעצר בית מלא. כך הוחלט משהוצגה חלופת מעצר שנמצאה מתאימה. העורר הפר את מעצר הבית. המשיבה ביקשה עיון חוזר. בית המשפט קבע כי אכן העורר הפר את החובה להימצא במעצר בית מלא, אך נמצא שאין מדובר בהפרה חמורה. התוצאה הייתה שהבקשה נדחתה תוך שהעורר הוזהר לגבי הפרה נוספת. בהמשך הוגש לבית משפט השלום בתל-אביב כתב אישום בן שלושה אישומים בו יוחסו לעורר עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, גניבת רכב וגניבה מתוך רכב. בית משפט השלום בתל-אביב החליט, בהסכמת המשיבה, כי העורר ישוחרר על פי התנאים שנקבעו בבית משפט השלום בנתניה.

3.לאחר מכן הוגש כתב אישום נוסף לבית משפט השלום בתל-אביב בו יוחסו לעורר עבירות דומות. אחד מכתבי האישום בתל-אביב תוקן בהמשך כך שנכללו בו שניים עשר אישומים, שאחד עשר מהם מיוחסים לעורר. נאשם אחר הואשם יחד עם העורר. גם באישומים אלה מדובר על גניבות רכב. השיטה פעלה, על פי גרסתה של המשיבה, בדרך הבאה: האחר היה פורץ לדירה, נוטל מפתחות של מכונית מן המקום ויחד עם העורר היו גונבים את המכונית.

בית משפט השלום בתל-אביב אשר בפניו הובאה בקשה נוספת של המשיבה לעיון חוזר החליט לשחרר את העורר בתנאים. בית המשפט ציין, כי בשלב קודם שוחרר העורר בהסכמת המשיבה אף שהיה ידוע כי מדובר בפרשייה בה מעורבת כנופיה של גנבי רכב. על פי גישתו של בית משפט השלום, אופן הביצוע והשיטה של הגניבות היו ידועים למשיבה בשלב מוקדם ולכן עצם העובדה שמדובר בכתב אישום הכולל מספר רב של אישומים אינה מצדיקה עיון חוזר שיוביל למעצר עד תום ההליכים. משהובא ערר בפני בית המשפט המחוזי הוחלט שם לקבל את הערר. בית המשפט הדגיש כי לפי כתב האישום המתוקן, שנמצאו לגביו ראיות לכאורה, פעל העורר עם שותפים לשם גניבה, כמעט מדי יום, של כלי רכב שהועברו לתחומי הרשות הפלסטינאית. העורר, היה הרוח החיה בכנופיה. בנסיבות אלה נמצא כי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעות חלופה. טענתו של העורר היא כי המשיבה הסכימה שישוחרר בערובה בעת שכבר ידעה שמדובר בפרשייה רבת היקף. עוד נטען כי העורר היה משוחרר במשך למעלה מחודש ולכן אין הצדקה להחזירו למעצר.

4.דעתי היא, כי צדק בית המשפט המחוזי משהחליט לקבל את הערר על החלטת השחרור. יוצאים אנו מנקודת הנחה, כי כבר בתחילת הפרשה ידוע היה למשטרה שהעורר הינו חשוד מרכזי בכנופיה שעסקה באופן שיטתי בגניבה של כלי רכב בישראל והעברתם לתחומיה של הרשות הפלסטינאית. יחד עם זאת, מן החומר עולה כי ההיקף המספרי של גניבות כלי רכב לא היה ידוע בעת חשיפת הפרשה וכי ככל שהחקירה העמיקה נתגלו עוד ועוד מקרים בהם היה העורר מעורב. דומה שלאור מספרם הרב של המקרים הידועים היום בהם העורר קשור לכאורה, הרי אילו הוגשה בקשת מעצר היה מוחלט לעוצרו בתחילת הדרך. אף שבענייננו לא נחשפה הפרשה במלוא היקפה בבת אחת, אין סיבה שהעורר ייהנה מכך. הגם שבמהלך התקופה מאז החשיפה נתקבלו מספר החלטות לפיהן הוא שוחרר בערובה, אין כיום הצדקה להשאיר על כנן את ההחלטות, שנתקבלו על בסיס הנחות מסוימות שאינן קיימות עוד. נוסיף על כך את העובדה שהעורר הפר את מעצר הבית וכן את העובדה שתלוי כנגדו מאסר על תנאי בר הפעלה של שמונה חודשים והנה מתבקשת המסקנה שלא היה מנוס מאשר להורות על מעצר עד תום ההליכים.

הערר נדחה.