בש"פ 8616/01 מסארווה חסנין נ. מדינת ישראל

מתוקנת

בכתב האישום אשר הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב יוחסה לעורר מעורבות בשני אירועים:

א.על רקע של סכסוך בין משפחתו של העורר למשפחת ג'אבר בטייבה, נורו בתאריך 5.6.2001, בשעות הערב, יריות, שכתוצאה מהן נהרג אחד מבני משפחתו של העורר, ואחד מבני משפחת ג'אבר נפצע. על פי הנטען, נכח העורר בזירה ואף נראה מחזיק באקדח, ממנו הוא ירה.

ב.בתאריך 18.8.01 נפגעה גיסתו של העורר מפגיעה של רסיסי קליע, ואותה פציעה גרמה למותה. על פי גרסת המשיבה, הכדור נורה מאקדחו של העורר בעת שעסק בניקוי הנשק בביתה של גיסתו.

על רקע כל אלה יוחסו לעורר עבירות של נשיאת נשק שלא כדין (שתי עבירות), יריות באזור מגורים, וגרימת מוות ברשלנות. המשיבה הוסיפה וטענה, כי לאחר הפגיעה בגיסתו, הסתלק העורר מהדירה, ואת אקדחו מסר לאחר על מנת שזה יעלים אותו, אך בסופו של דבר נתפס האקדח על ידי משטרת ישראל. בגין מעשה זה יוחסה לעורר עבירה של שיבוש מהלכי משפט.

המשיבה עתרה למעצרו של העורר עד תום ההליכים, ואת בקשתה נימקה בשניים: הסכנה הנשקפת לצבור ממי שמחזיק בנשק שלא כדין ועושה בו שימוש, וכן החשש שהעורר ישבש מהלכי משפט לאור ניסיונו של העורר להעלים ראיות (האקדח). בית המשפט נעתר לבקשת המשיבה, ומכאן הערר שבפני.

שאלת המפתח בסוגיית קיומן של ראיות לכאורה, היא אם האקדח אשר נתפס לאחר האירוע של תאריך 18.8.01, שייך לעורר. חשיבותה של שאלה זו היא בכך, שבדיקה של המעבדה הבליסטית של משטרת ישראל העלתה, כי הכדור ממנו נפגעה גיסתו של העורר, ותרמילי כדורים אשר נורו בעת האירוע הראשון, נורו מאותו אקדח. לעניין הבעלות באקדח, יש בידי המשיבה ראיות אשר נראה כי הן מוצקות, ויש בהן לבסס לא רק את העובדה הזו, אלא גם את נוכחות העורר בדירת גיסתו בעת שזו נפגעה. מכאן מתבקשת המסקנה הנוספת, שהעורר נטל חלק גם בירי בו עוסק האישום הראשון, ולעניין זה טען בא-כוחו, כי גם אם יימצא כי האקדח שייך לשולחו, אפשר שבעת האירוע הראשון השתמש בו אחר. אך חולשתה של טענה זו הוא בכך, שהעורר לא מסר בחקירתו דברים ברוח זו, הואיל והוא הכחיש כליל את המעשים אשר יוחסו לו.

העולה מהאמור הוא, שראיותיה של המשיבה הן מהסוג שדי בו כדי לבסס הרשעה בפלילים, ובאשר לעילת המעצר, גם זו מתקיימת הואיל, ועבירה לפי סעיף 144 לחוק העונשין הוגדרה בסעיף 35 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), השתנ"ו1996- כ"עבירת בטחון", ובתור שכזו גלומה בה סכנה לביטחון הצבור. מעבר לכך אוסיף, כי גם לולא אותה עילת מעצר שבחוק, מסוכנותו של העורר הוכחה בעליל, ולא רק משום שהחזיק בנשק ללא רשיון, אלא עקב כך שלא היסס להשתמש בו בשתי הזדמנויות, שבאחת מהן מצאה גיסתו את מותה.

האמור עד כה היה מוביל אותי בנסיבות רגילות לדחות את הערר, אך בפיו של בא-כוח העורר היתה טענה נוספת, אשר גרמה לי להכריע את הכף לזכות שולחו. כוונתי לכך, שהעורר עצמו נורה ונפצע על ידי אחד מבני משפחת ג'אבר, ונגד מי שנחשד כמבצעו של המעשה, אף הוגש כתב אישום. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה למעצרו של אותו אדם, ונראה לי כי בנסיבות אלה החזקתו במעצר של מי שהיה קורבנו של הירי, אף שחטא במעשים אחרים, בשעה שאחר אשר מסוכנותו אינה פחותה, מהלך חופשי, כרוכה במידה מסוימת של תחושת אי-צדק ואי-שוויון.

מטעם זה סברתי כי נכון יהיה לשחרר את העורר, והדבר מותנה באלה:

א.הפקדתן של ערבויות, עצמית וצד ג', בסכום של 30 אלף ש"ח כל אחת.

ב.העורר יפקיד בקופת בית המשפט סכום של 20,000 ש"ח, במזומן או בערבות בנקאית צמודה ולא מוגבלת בזמן.

ג.העורר ישהה עד לסיום משפטו בתנאים של מעצר-בית, ובלבד שיוכל להציע חלופת מעצר אשר תניח את דעתו בית המשפט המחוזי, ואשר תהיה מרוחקת לפחות 50 ק"מ מטייבה.

הדיון מוחזר איפוא לבית המשפט המחוזי לבחינתה של חלופת מעצר, ועד אשר זו תוצע ותימצא ראויה, נותרת החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום כ"ז בתשרי תשס"ב (14.10.2001), על כנה.