בש"פ 8626/01 מדינת ישראל נ. אליעזר כהן

בכתב אישום שהוגש לבית משפט השלום באשדוד, יוחסו למשיב שתי עבירות: תקיפה הגורמת חבלה בנסיבות מחמירות שכוונה כלפי גרושתו, והפרת הוראה חוקית. בית המשפט נתבקש להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, ובפתח הדיון קבע בית המשפט, לאחר עיון בתיק החקירה, כי קיימות ראיות לכאורה שיש בהן לבסס את הרשעתו של המשיב. עם זאת סבר בית המשפט, כי נפל פגם בכתב האישום, ועל כן הורה על ביטולו.

על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי ואחר גם כך לבית-משפט זה, ובתאריך 8.10.01 הוחלט לאמץ את עמדת המדינה לפיה הגשת כתב האישום היתה כדין. המשכו של הדיון התקיים בבית המשפט המחוזי, וזה הורה על שחרורו של העורר בתנאים מגבילים: מעצר בית, ואיסור על יצירת קשר עם המתלוננת. כמו כן הותנה השחרור בהפקדתן של ערבויות, והתחייבות של המשיב להשתתף במסגרת טיפולית אשר תיקבע על ידי שרות המבחן.

הערר המונח בפני עוסק בטענת המדינה כי ההחלטה לשחרר את המשיב, ולו בתנאים מגבילים, היא החלטה שגויה, וזאת לנוכח מסוכנותו למתלוננת.

השקפה זו מקובלת עלי.

א.עיינתי בראיות המדינה, ואף אני סבור כי יש בהן תשתית להרשעה.

ב.בתאריך 3.6.01, בעת שהמשיב הובא לדין באשמת ביצוען של עבירות נוספות כלפי גרושתו, הוגשה בקשה לעוצרו עד תום ההליכים, אך בית המשפט לא נדרש להכריע בה, הואיל ובפתח הדיון הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכמה לפיה ישוחרר המשיב למעצר בית בשעות הלילה, ובלבד שיימנע מליצור קשר עם המתלוננת. בית המשפט נתן תוקף של החלטה להסכמה זו, אך כפי שכתב האישום הנוכחי מלמד, מעל המשיב באמונו של בית המשפט, והפר את החלטתו על שני חלקיה. במצב זה אין מנוס מהמסקנה שמי שכך מועל באמון שניתן בו, מעיד על עצמו שחלופת המעצר שננקטה בעניינו אינה יעילה במידה הדרושה על מנת לבטל את החשש שהוא יחזור ויבצע עבירות בכלל, ומאלו שיוחסו לו הפעם בפרט.

ג.לבית המשפט המחוזי לא אצה הדרך להכריע בבקשת המדינה למעצר המשיב עד תום ההליכים, ובטרם עשה זאת הוא פנה וקיבל תסקירי-מעצר של גורם אובייקטיבי - שירות המבחן. מתסקירים אלו עולה, כי המשיב מתקשה לגייס כוחות על מנת לנתק את עצמו מגרושתו. יותר מכך, נראה שאותה אשה חוותה מסכת של התעללות במהלך שנות נישואיה למשיב, התעללות שמאפייניה היו פיסיים ומילוליים. החמור מכל הוא, ששירות המבחן העריך שגם היום נשקפת סכנה מהמשיב לגרושתו, ומסוכנות זו תימשך כל עוד לא יתחיל בתהליך טיפולי, הואיל ובשלב זה מאופיינת התנהגותו באובססיביות כלפי הקשר עם גרושתו.

ד.חרף כל האמור סבר בית המשפט המחוזי, כי על ידי הרחקתו של המשיב ליישוב דוגית, והתחלת טיפול בהנחייתו של שירות המבחן, ניתן להפחית את החשש ממסוכנותו. לדאבוני איני יכול להצטרף למסקנה זו. אותה מסוכנות אשר אובחנה על ידי שירות המבחן, עלולה להוביל לתוצאות הרות אסון, ולא מתקבל על דעתי שניתן להניח לפתחה של הקורבן סכנה זו, ולהשלים עם כך שהיא תחייה את חייה במורא ופחד, רק משום שהמשיב אינו מצליח לאזור את כוחות הנפש הדרושים על מנת לנתק את עצמו ממנה.

לנוכח כל האמור החלטתי לקבל את הערר, לבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי, ולהורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.