בש"פ 8629/02 אילן יעקב נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש כתב אישום שעניינו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, זיוף ושימוש במסמך מזוייף, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות והתחזות כאדם אחר. הוא נאשם יחד עם אחר בכתב אישום אחד כאשר לעורר מיוחסים 5 אישומים ולאחר שני אישומים. שותף אחר למעללים המתוארים בכתב האישום – שהתייחסו להיקף מצטבר של מאות אלפי שקלים - עמד לדין בנפרד, הורשע במסגרת עיסקת טיעון ונדון למאסר.

שופט בית משפט השלום (כבוד השופט צ' קאפח), לא בלי היסוסים, הורה על שחרורו של העורר בתנאים באומרו: "סברתי בתחילה כי יש להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים משום נטייתו ללבוש צורה ולפשוט צורה כזיקית". שחרורו של העורר על אף זאת, נבע מכך שבמהלך השנה שחלפה מאז ביצוע העבירות ועד ללכידתו, לא נמלט העורר לחו"ל והמשיך להישאר בארץ ולעשות לביתו.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופט צ' גורפינקל) היה בדעה שונה בציינו כי מדובר בהתארגנות בקבוצה לצורך ביצוע גניבת כספים, תוך תחכום, שימוש בתעודת זהות מזויפת והיקף ניכר של רכוש כאשר מדובר בשיטה ולא במעידה חד פעמית. בכל אלה מצא בית המשפט כי יש לגלות מסוכנות לרכוש הציבור ואין מקום לחלופת מעצר.

אין מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה. השאלה היא אם קיימת עילת מעצר ואם יש מקום לחלופת מעצר לאור שחרורו בתנאים של שותפו של העורר לכתב האישום. אשר לשחרור האחר בתנאים, השוני בין השניים משמעותי כמשתקף מכתב האישום. חלקו של השותף לקשר קטן לאין ערוך מחלקו של העורר בביצוע העבירות. כך גם השלל ממנו נהנה כל אחד מהשניים שונה בצורה משמעותית. לעורר הרשעות קודמות. די בכל אלה כדי להצדיק את ההבחנה בין השניים.

אשר לקיומה של עילת מעצר, אף שאין העבירות נמנות על אלה המקימות חזקת מסוכנות, עדיין עלינו לבחון אם קיים חשש סביר שהעורר יסכן את בטחונו של אדם או, את בטחון הציבור גם בלא להידרש לחזקה שבחוק (סעיף 21(א)(1)(ב) לוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו - 1996.

מדובר בעבירות רכוש שככלל אינן מעלות עילה למעצר ואינן מקימות חזקת מסוכנות. אף על פי כן, בנסיבות מסוימות, באות הן בגדר סיכון בטחונו של אדם או של הציבור. על נסיבות אלה עמד בית משפט זה במספר החלטות (ראו למשל: בש"פ 7803/01 ודים ניידיץ נ' מ"י

(לא פורסם) והאסמכתאות המופיעות שם).

המבחנים שננקטו לצורך קביעת מסוכנות בעבירות רכוש הם ביצוע שיטתי, בהיקף ניכר תוך התארגנות של מספר עבריינים, תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים ובעזות מצח. בכל אלה יש כדי לפרוע סדרי חברה תקינים. כל אלה התקיימו בענייננו ודי בכך כדי לבסס את יסוד המסוכנות המקים עילת מעצר. אל מול אלה אין משקל לעובדה שהעורר לא נמלט מן הארץ במשך שנה, עד שנעצר. אין בכך ערובה להיעדר חשש הימלטות כאשר כנגד העורר תלוי ועומד כתב אישום כפי שהוגש נגדו, שלא היה קיים במהלך אותה שנה בה טרם נעצר ונחקר. יצויין כי העורר לא פנה למשטרה במהלך אותה תקופה. כאן מן הראוי להעיר כי לא ברור באיזה צעדים נקטה המשטרה כדי למצוא אותו, לעצור אותו או לזמנו לחקירה, כשלטענתו נמצא הוא כל העת בביתו בכתובת שהיתה ידועה.

לא הייתי מורה על מעצרו רק משום חשש להימלטות מן הדין. המשיבה גם לא טענה לכך כעילת מעצר. עם זאת, אין לזקוף את אי הימלטותו לזכותו כאשר נשקל המשך מעצרו.

לאור כל האמור, דין הערר להידחות והוא נדחה בזה.