בש"פ 8630/01 אברהם יבדייב נ. מדינת ישראל

1.לבית משפט השלום-קריות הוגש כתב אישום המייחס לעורר עבירות על פי פקודת הסמים המסוכנים, פקודת התעבורה, פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש תש"ל1970-), וכן עבירת גניבה על ידי מציאה. המערער נעצר לראשונה בתאריך 16.10.01, וביום המחרת הובא בפני שופט אשר הורה על הארכת מעצרו עד ליום 21.10.01. מעצרו של העורר הוארך שנית, והפעם עד לתאריך 26.10.01, וביום זה נתבקש בית המשפט להאריך את מעצרו של העורר בשלישית, וגם בפעם זו נעתר בית המשפט לבקשה, ובלשונו:

"משכך הם פני הדברים אני מחליט לקבל את הבקשה ומורה בזאת על מעצרו של החשוד למשך 4 ימים..."

הדיון בעניינו של העורר התחדש ביום 30.10.01, בעקבות הגשתו של כתב אישום לבית המשפט, שהיה מלווה בבקשה למעצר עד תום ההליכים. בפתח הדיון טען בא-כוחו המלומד של העורר, עורך הדין בלומנפלד, כי מעצר שולחו היה צריך להסתיים בתאריך 29.10.01, הואיל ואת מניינם של ארבעת ימי המעצר עליהם הורה בית המשפט בתאריך 26.10.01, צריך היה להתחיל באותו יום, היינו, 26.10.01. מכאן השקפתו שהחזקת העורר במעצר עד ליום 30.10.01 היתה שלא כדין, והוא מוסיף וטוען כי אי-החוקיות מוסיפה ומתפשטת גם להחלטות הנוספות בשאלת מעצרו של שולחו.

את טיעונו ביסס עו"ד בלומנפלד על פסק דינו של בית משפט זה בבג"צ 184/00 ביטון נ' שירות בתי הסוהר , פד"י כ(3), 283, 286, בו נקבע כי אף שבדרך כלל אין מתחשבים בדין בשברי ימים, הרי "כשמדובר הוא בעניינים פליליים ובחופש האדם, דין הוא כי מקצתו של יום כימא דמיא".

השקפתו של בא-כוח העורר על חוקיות מעצרו של שולחו נדחתה על ידי בית משפט השלום, ובערר שהוגש על אותה החלטה, נמנע בית המשפט המחוזי מלעסוק בשאלה זו לגופה, אף שהגדירה כשאלה נכבדה המצריכה עיון. בית המשפט הבהיר שהוא יתקשה לקבוע עמדה בסוגיה זו עקב הזמן הקצר שעמד לרשותו, ומכל מקום סבר בית המשפט כי הדיון התייתר לנוכח העובדה שעם הגשתו של כתב האישום רשאית היתה המשיבה לשוב ולעתור למעצר העורר, בלי קשר לשאלת חוקיות המעצר ביום 30.10.01.

לא אסתיר את דעתי, כי אני נוטה לקבל את השקפתו של בא-כוח העורר, לאמור, שמניינם של ימי המעצר, כמו בכל החלטה השוללת את חירותו של אדם, צריך לפרש על דרך הצמצום, ועל כן נכון יהיה להתחיל את המנין כבר ביום מתן החלטת המעצר, גם אם מדובר בשברי-ימים. עם זאת, לא ראיתי צורך להרחיב בשאלה זו, הואיל ואף שנוסח ההחלטה ("4 ימים") עורר קשיים, נדמה שהשופט המלומד של בית משפט השלום גילה את דעתו בשאלת המועד בו יסתיים מעצר העורר, במסמך אחר שנחתם על ידו לאחר אותה החלטה, וכוונתי לצו-המעצר. בצו זה הורה בית המשפט שהעורר ייעצר עד לתאריך 30.10.01 שעה 09:50 , ויש רגליים לסברה שהטעות מצויה בגוף ההחלטה בה נרשם "4 ימים", ונראה שכוונתו של השופט היתה ל5- ימים.

לנוכח כל האמור, אני מחליט לדחות את הערר.