בש"פ 8639/01 שרון בנבנישתי נ. מדינת ישראל

המתלונן נטל חלק בהימורים שנערכו ברומניה ואשר אורגנו על ידי אחד - יוסי סויסה. הוא נותר חייב סכום של 500 אלף דולר, אותם נדרש על ידי סויסה, בנוכחות העורר, לשלם, והדרישה היתה מלווה באיום שאם לא יעשה כן, סויסה וחבריו יפגעו בו ובבנו. על פי הנטען שילם המתלונן בהמשך לסויסה מאות אלפי ש"ח, ובשלב מסוים נדרש לשלם סכום נוסף של 120,000$. המתלונן השיב כי לא יוכל לעמוד בדרישה זו, ועל פי הנטען בכתב האישום, חטפו סויסה והעורר את בנו של המתלונן, והחזיקו בו בדירת העורר, שם הוא נדרש להתקשר לאביו ולדרוש ממנו לשלם את החוב. בשלב זה פנה המתלונן למשטרה, ואלה עצרו את סויסה והעורר כשעמם בנו של המתלונן. זה האחרון, הבן, טען בחקירתו כי נסע עם העורר וסויסה מרצונו, אך בהמשך השיב כי עשה זאת עקב יראתו מהם.

על רקע כל אלה הובאו העורר וחבריו לדין, והמשיבה ייחסה להם ביצוען של עבירות חטיפה לשם כליאה וסחיטה, כליאת שווא, סחיטה באיומים וקשירת קשר לבצע פשע ועוון. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המדינה לעצור את העורר ויתר הנאשמים עד תום ההליכים, ונדמה כי לפחות בסוגיית הראיות לכאורה, מותר להניח בשלב זה של ההליכים כי יש בידי המשיבה תשתית נאותה. אכן, הרושם הנוצר מעיון בגרסת בנו של המתלונן הוא שזה לא שש להפליל את העורר וחבריו, אך גרסתו לפיה שהה מרצון בחברתם של העורר וסויסה במשך מספר רב של שעות, כולל שעות הלילה, היא גרסה שעל פני הדברים מעוררת תהיות אם לא למעלה מזה. יותר מכך, יש לזכור כי שהייתו של המתלונן באותה דירה היתה משולבת עם הדרישה לתשלום החוב, ויש בכך כדי להצביע על זיקה הדוקה בין שני העניינים, ועל כן נראה כי יש רגליים לסברה שבנו של המתלונן הוחזק באותה דירה לא מרצונו אלא מאונס, ומטעמים אשר לא קשה לעמוד עליהם, בחר להציג גרסה אחרת במהלך חקירתו.

במצב זה אני שותף לדעה כי הוכחה עילת מעצר, באשר התנהגות מן הסוג אשר יוחסה לעורר מלמדת עליו כמי שגלומה בו סכנה לציבור, וככל הנראה הוא גם אינו נתון למוראו של החוק. חרף האמור, מצווה בית המשפט לשקול חלופות אשר עשויות לייתר את מעצרו של נאשם במתקן כליאה, והוא יעשה בהן שימוש אם ישתכנע כי יש באותה חלופה להשיג את מטרת המעצר. לעניין זה הציע בא-כוחו של העורר שניים אשר לטענתם יוכלו לפקח על תנועות העורר במשך כל שעות היממה. אך לאחר ששקלתי הצעה זו שוב ושוב שוכנעתי שאין בה די, לפחות לא בשלב זה של ההליכים. על פני הדברים נראה כי יש ממש בטענת המשיבה שבנו של העורר נחטף, ולנוכח אפשרות זו, הטרידה אותי העובדה שהאימה בה נתון בנו של המתלונן היא כהה רבה, עד שהעדיף למסור גרסה שתהיה נוחה לחוטפיו, ככל הנראה עקב החשש שאם ינהג אחרת, תיפתח נגדו חזית חדשה. ואם כך הוא המצב בעת שהחשודים נתונים במעצר, לא קשה לשער מה יהיה מצבם של המתלונן ובנו כאשר אחד המעורבים בפרשה, שלא לדבר על כולם, יתהלכו חופשי.

מכאן מסקנתי כי לא די בחלופות המעצר המוצעות בשלב זה, אולם העורר יוכל לשוב ולבקש לעיין מחדש בשאלת מעצרו, לאחר שהמתלונן ובנו יסיימו את עדותם בבית המשפט.

הערר נדחה.