בש"פ 8642/09 מדינת ישראל נ. פלוני

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ר' יעקובי) בב"ש 9477/09 שניתנה ביום 27.10.2009, ולפיה הורה לשחרר את המשיב למעצר בית בתנאים מגבילים.

1.

המשיב עומד לדין בבית המשפט המחוזי בירושלים בגין ניסיון לרצח והחזקת סכין. על פי כתב האישום שהוגש נגדו ונגד שניים אחרים (להלן: הנאשם 1

והנאשם 2 ), שהו השלושה ביום 7.2.2009 ביער השלום שבירושלים עם נאשם נוסף (להלן: אוסאמא ) ובשעה 23:00 או בסמוך לה החליטו לפגוע בסטודנט זר עובר-אורח שהלך ביער בדרכו למעונות הסטודנטים שבהר הצופים (להלן: המתלונן ). הארבעה הקיפו את המתלונן כשהנאשם 1 אוחז בידו סכין, וגררו אותו עמם. המתלונן הצליח להשתחרר מאחיזתו של הנאשם 1, אך באותו שלב אחזו המשיב והנאשם 3 בכתפיו ואז נעמד הנאשם 1 מול המתלונן ושיסף את גרונו מאוזן ימין ועד לצדו השמאלי של צווארו באופן שהותיר את קנה הנשימה שלו חשוף. ארבעת הנאשמים הפילו את המתלונן ארצה והחלו להכותו, בעוד הנאשם 1 מנסה לשוב ולשסף את גרונו. המתלונן נאבק על חייו ובנסותו להגן על צווארו הוריד את ראשו, אז חתך הנאשם 1 את פניו בסכין לכל אורך לחיו הימנית. הארבעה המשיכו להכות את המתלונן ולנסות לפגוע בו עם הסכין בעוד הוא ממשיך להיאבק על חייו. לאחר זמן מה עלה בידו להימלט על נפשו, והוא החל רץ במורד היער תוך שהוא מדמם מצווארו ומפניו. מקץ כארבעים דקות הגיע המתלונן לקרבת שער האשפות, לשם הוזעקה ניידת טיפול נמרץ שהבהילה אותו לבית החולים.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המבקשת למעצרם של המשיב ושלושה הנאשמים האחרים, עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם. בהחלטתו מיום 14.5.2009 קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופט ר' יעקובי) כי כנגד המשיב, שהיה אז קטין הקרוב לבגירות, קיימות ראיות לכאורה לביצוע המעשים המיוחסים לו שהעיקרית ביניהן היא עדותו המפלילה של אוסמא וכן השתלשלות עניינים הנוגעת למכירת מכשיר הטלפון הנייד של המתלונן בה על פי הנטען היה מעורב. עם זאת קבע בית המשפט כי בראיות לכאורה יש חולשה מסוימת המשליכה על הנכונות לאפשר במקרה זה שחרור לחלופת מעצר: ראשית, המתלונן לא זיהה את המשיב ואת הנאשם 2, ואף ציין שתקפו אותו שלושה ולא ארבעה אנשים; שנית, בית משפט קמא סבר כי לו היו הנאשמים רוצים להמית את המתלונן לא היתה מניעה של ממש לכך, והשארותו בחיים של המתלונן מעוררת לגישתו ספק אם אכן מדובר בניסיון לרצח. בית המשפט הוסיף וציין בהקשר זה כי ייתכן שעבירה של חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות הולמת את נסיבות האירוע יותר מעבירה של ניסיון לרצח. כמו כן ייחס בית המשפט משקל להיותו של המשיב קטין, ולכך שבבקשת המדינה צוינה עילת מעצר של מסוכנות ואילו העילה הנוספת של חשש לשיבוש הליכים הועלתה רק במהלך הדיון.

3.

בתסקיר מיום 31.5.2009 שעל קבלתו הורה בית המשפט, ציין שירות המבחן כי להתרשמותו בא המשיב מרקע משפחתי קשה ומורכב, הכולל שימוש בסמים, מאסרים של אביו ומצב נפשי קשה של אמו, וכי הוריו מתקשים להכיר במצבו ובצורך שלו בסיוע ובטיפול. בנוסף לכך ציין שירות המבחן כי עלו סימני שאלה רבים לגבי תפקודו והתנהגותו של המשיב מחוץ לבית, וכי נתקבלו תלונות רבות עליו מצד שכניו. על רקע זה התרשם שירות המבחן כי מעצר בית בבית המשפחה ובפיקוח האם אינו מהווה חלופה מתאימה, וכי יש צורך בחלופה מוסדית, שאליה התנגד המשיב לדברי אמו. משכך, לא המליץ שירות המבחן על חלופת מעצר בעניינו.

בתסקיר משלים מיום 11.6.2009, שהוגש על פי החלטתו של בית המשפט מיום 2.6.2009, בחן שירות המבחן חלופה מוסדית עבור המשיב ומצא כי מסגרת פתוחה שנבחנה אינה מתאימה וכי מסגרת טיפולית נעולה בצפון הארץ – "נוף הרים" – אינה מתאפשרת נוכח תפוסה מלאה, רשימת המתנה ארוכה של נערים צעירים והיותו של המשיב על סף בגירות. לאחר קבלת התסקיר המשלים קבע בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 17.6.2009 כי המשיב ייעצר עד תום ההליכים נגדו, בציינו כי המעשים נשוא כתב האישום הינם חמורים ביותר וכי קיימות במקרה דנן ראיות לכאורה במידה מספקת למעצר עד תום ההליכים.

4.

ביום 16.9.2009 ובחלוף ששה חודשי מעצר הגישה העוררת לבית משפט זה בקשה להארכת מעצרו של המשיב, שהיה כאמור קטין בעת ביצוע העבירה. בהחלטה מיום 24.9.2009 נעתר בית משפט זה (בש"פ 7433/09, כב' השופטת מ' נאור) לבקשה והורה על הארכת מעצרו של המשיב בארבעים וחמישה ימים נוספים, אך הוסיף והורה על הכנת תסקיר משלים בעניינו, בו יבהיר שירות המבחן אם הוא שולל כל אפשרות לחלופה שאינה מוסדית, ואם לאו יבחן את החלופה שהוצעה על ידי המשיב בבית דודו בכפר עקב. בית המשפט ציין אף הוא בהחלטתו כי חומרת המעשים המיוחסים למשיב, נסיבות ביצועם ותוצאותיהם הקשות מלמדים על מסוכנות הנשקפת ממנו.

5.

בתסקיר המשלים מיום 15.10.2009 ציין שירות המבחן כי אף שעמדתו היתה בתחילה שחלופת מעצר שאינה מוסדית לא מתאימה, הרי שלאחר מפגש עם דודו של המשיב ועם אמו יש בידיו להמליץ על שחרורו לחלופה המוצעת, בפיקוח מעצר של שירות המבחן. בית המשפט המחוזי דן בתסקיר זה ביום 25.10.2009 במסגרת בקשה לעיון חוזר מטעם המשיב, ובתוך כך נחקרו בפניו הדוד (שיועד לשמש כמפקח עיקרי) והאם (שיועדה לשמש כמפקחת משנית). בהחלטתו מיום 27.10.2009, נשוא ערר זה, אימץ בית משפט קמא את המלצת שירות המבחן והורה על שחרורו של המשיב למעצר בית מלא בבית הדוד, תחת פיקוחם של הדוד, האם ושירות המבחן. הדוד והאם נדרשו להפקיד ערבויות על סך 20,000 ₪ כל אחד. בית המשפט נימק את החלטתו בקשיים מסוימים שמצא בראיות לכאורה, הפותחים פתח לחלופת מעצר מתאימה, אם תימצא כזו; בכך שהחלופה המוצעת נמצאה ראויה על ידי שירות המבחן ובהתרשמותו כי המפקחים המוצעים יוכלו למלא את תפקידם כנדרש. כמו כן, סבר בית המשפט כי מעצרו של המשיב עד עתה עשוי לתרום לכך שיקפיד על תנאי שחרורו לחלופה.

6.

על החלטתו זו של בית משפט קמא הוגש הערר שבפני בו טוענת המבקשת כי אין מקום לשחרר את המשיב לחלופת מעצר נוכח האישומים החמורים המייחסים לו תקיפה ברוטאלית, ללא סיבה, של תייר תמים, מהם עולה המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו. העוררת מוסיפה וטוענת כי שגה בית משפט קמא לכתחילה בקובעו כי "החולשות המסוימות" בחומר הראיות מצדיקות שקילת חלופה, והיא מדגישה כי הראיות לכאורה נשענות על אדנים יציבים המשלימים זה את זה. העוררת טוענת עוד כי העובדה שהמשיב היה קטין ביום ביצוע העבירה אין בה כדי להפחית ממסוכנותו ולהצדיק את שחרורו והיא מציינת כי היה כבר אז על סף בגירות וכי בינתיים (לפני כארבעה חודשים) היה לבגיר. נוסף על כל אלה טוענת העוררת כי אין בתסקיר המעצר השלישי הסבר המניח את הדעת לשינוי שחל בעמדת שירות המבחן, שאינו פוסל עתה שחרור לחלופה שאינה מוסדית וזאת מבלי שפגש שוב את המשיב עצמו. אשר לחלופה המוצעת מוסיפה העוררת כי לטענתה המפקחים אינם ראויים למשימת הפיקוח, שכן גם לדוד וגם לאם עבר פלילי. העוררת סבורה כי העובדה שהדוד הכחיש והסתיר מפני שירות המבחן ומבית המשפט חלק מעברו זה צריכה אף היא להיזקף לחובתו וכן היא מציינת כי בתסקיר הראשון שלל שירות המבחן את האפשרות שהאם תשמש כמפקחת לאחר שבחן את מבנה המשפחה ותפקודה ואילו בתסקיר המשלים השלישי אישר את פיקוחה בלא שנימק את השינוי שחל בגישתו לעניין זה. לבסוף טוענת העוררת כי שגה בית משפט קמא בכך שלא התייחס לחשש הממשי הקיים להימלטות מן הדין בחלופה המוצעת, בשל כך שבית הדוד נמצא בכפר שחלקו מצוי בשטחה של הרשות הפלסטינית. אשר על כן טוענת העוררת כי יש לבטל את החלטת בית משפט קמא, ולהורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו, בהוסיפה כי דיון בהארכת מעצרו של המשיב צפוי להתקיים בקרוב, כי ניהול ההליך העיקרי מתקדם וכי העוררת צפויה לסיים עד אותו שלב את פרשת התביעה.

7.

המשיב מצדו טען כי יש להביא בחשבון את חולשתן של הראיות לכאורה וציין כי המתלונן, שלא זיהה במסדר זיהוי אף אחד מן התוקפים, אופיין בעדויות כאדם "מרחף" וכי אוסאמא, שמסר בחקירתו עדות המפלילה את המשיב ואת שני הנאשמים, שינה את גרסתו במהלך העדות שמסר בבית המשפט וטען כי הודעתו הראשונה במשטרה לא ניתנה מרצון חופשי. המשיב הוסיף וציין כי לאוסאמא רקע פסיכיאטרי, כי הוא נוטל כדורים וכי עובר לחקירתו לא ישן למעלה מעשרים וארבע שעות.

אשר לעברו הפלילי של הדוד טען המשיב כי הוא לא ריצה מאסר בפועל בגין העבירות שביצע אלא שישים ימי עבודות שירות, והדגיש כי שירות המבחן חקר אותו ואת האם ומצא כי הם מפקחים ראויים. המשיב הוסיף וציין כי לא קיים במקרה דנן חשש לשיבוש הליכים, וכי החלופה יש בה כדי לאיין את עילות המעצר של מסוכנות או הימלטות שהועלו. בהתייחסו למיקום הכפר בו מתגורר הדוד הדגיש המשיב כי הוא אזרח ישראל וכי הבית מצוי בחלקו הישראלי של הכפר, ודומה בכך לכל חלופה אחרת בשטחי ירושלים.

8.

דין הערר להתקבל.

קביעתו של בית משפט קמא לפיה קיימת חולשה בראיות לכאורה אינה מקובלת עלי. מדובר בעדות ישירה של אחד מן הנאשמים בעבירות, שהפליל את עצמו וכן שלושה אחרים, בהם המשיב, בביצוע המעשים המתוארים בכתב האישום. ככל שהמשיב סבור שעדותו של אוסאמא בבית המשפט במהלכה שינה את גרסתו, מחלישה את התשתית הראייתית לכאורית ומכרסמת בה, פתוחה בפניו הדרך לעתור לעיון חוזר בסוגיית המעצר ולהעלות טענות אלה במסגרת בקשה זו. אולם, ככל שעניין לנו בראיות לכאורה שהיו בפני בית משפט קמא בעת מתן ההחלטה בדבר מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, אינני סבורה כי יש מקום לקביעה בדבר קיומה של חולשה בראיות אלה. זאת בייחוד אם מוסיפים לעדותו של אוסאמא את זיהויו של המשיב על ידי אשת קרובו, כמי שהיה בין אלה שמכרו לבעלה, סמוך לאחר האירוע, את מכשיר הטלפון הנייד של המתלונן. כמו כן, אין מקובלת עלי קביעתו של בית משפט קמא לפיה העובדה שהמתלונן הצליח להימלט מידי תוקפיו יש בה כדי ללמד לכאורה כי לא ניסו לרוצחו וכי העבירות התואמות את נסיבות המקרה הן חבלה או פציעה בנסיבות מחמירות. שיסוף גרונו של אדם מצד אל צד מצביעה לכאורה על כוונת קטילה והעובדה שהמתלונן הצליח להימלט מידי תוקפיו בעור שיניו אין בה כשלעצמה כדי ללמד אחרת. החלופה המוצעת בבית דודו של המשיב אף היא אינה ראויה ואינה הולמת. עיון בגיליון הרישום הפלילי של הדוד מעלה כי הורשע בשנת 2004 בהסעת שוהה בלתי חוקי ובשנת 2006 בפריצה לכלי רכב ושימוש בכלי רכב ללא רשות. אמו של המשיב שאושרה כמפקחת נוספת הורשעה בפלילים אף היא. בשנת 2005 נגזר דינה בעוון תקיפה בתנאים מחמירים וכליאת שווא ובגין כך אף ריצתה מאסר בפועל, ובשנת 2009 הורשעה בעבירות של איומים, תקיפה סתם, תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו והעלבת עובד ציבור. מי שהורשע בפלילים והפר את החוק אינו ראוי ככלל לשמש כמפקח על נאשם המשוחרר לחלופת מעצר משום שקשה ליתן בו אמון כי ישגיח ויקפיד על קיום ההוראות החוקיות הכרוכות בכך. אין לי אלא להניח כי הנתונים בדבר עברם הפלילי של המפקחים לא עמדו במלואם לנגד עיני שירות המבחן ובית המשפט, אחרת קשה להלום כיצד ניתן ליישבם עם המסקנה כי מדובר במפקחים ראויים.

סיכומו של עניין, בהינתן הראיות לכאורה הקיימות בעניינו של המשיב, בהינתן המסוכנות הנשקפת ממנו, שאינה ניתנת לאיון באמצעות החלופה והמפקחים שהוצעו, ונוכח החשש הקיים בנסיבות העניין כי המשיב ינסה להימלט מן הדין ואף יוכל להוציא את הדבר אל הפועל בשל הנגישות הקיימת מבית הדוד אל שטחי הרשות הפלסטינית, אין בחלופה המוצעת כדי להשיג את מטרות המעצר במקרה דנן.

הערר מתקבל, אפוא, והמשיב ייוותר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.