בש"פ 8645/10 מדינת ישראל נ. פלוני

זהו ערר המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו (כבוד השופט צ' קפאח) לשחרר את העורר בתנאים מגבילים שונים, לרבות מעצר בית מלא ואיסור יציאה מן הארץ.

1.

העורר הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות מין בקטינה בת משפחה שטרם מלאו לה 14 שנים ובעבירת איומים. בית המשפט גזר לו עונש של 15 שנות מאסר בפועל בניכוי תקופת מעצרו, שנתיים מאסר על-תנאי לתקופה של שלוש שנים, שלא יעבור עבירה הכלולה בסימן ה' לפרק י' בחוק העונשין, התשל"ז – 1977 וכן פיצוי למתלוננת בסך של 75,000 ₪.

2.

המשיב הגיש ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין, ובנוסף בקשה להגשת ראיות נוספות בערעור מדובר בשתי ראיות: קלטת אשר נוצרה לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי ובה נשמעת המתלוננת מסייגת את תלונתה וכן חוות דעת של ד"ר חן קוגל וד"ר מאיה פורמן בה הם משיגים על ממצאי ד"ר זייצב מן המכון לרפואה משפטית במסגרת חוות דעת שהגישה העוררת לבית המשפט המחוזי במסגרת ההליך. נטען כי חוות דעת זו לא הוגשה מטעמים כלכליים.

בסופו של דיון שהתקיים בבית משפט זה ביום 13.9.10 בבקשה להגשת ראיות נוספות, הוחלט כי מכיוון שהכרעת הדין מבוססת בעיקרה על גרסת המתלוננת שנמצאה אמינה ועקבית, הרי שאם תימצא הקלטת אמינה, נראה כי טמון בה פוטנציאל אמיתי לשינוי הכרעת הדין, כולה או חלקה. הודגש עם זאת כי אין בדברים משום קביעת עמדה לגופו של עניין זה. לאור האמור הורה בית משפט זה לבית המשפט המחוזי, מכוח סמכותו לפי סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982, לגבות את הראיות הנוספות האמורות, שלאחר מכן יכריע האם יש מקום לשנות מהכרעת הדין. בית משפט זה הדגיש עם זאת כי אינו קובע דבר לגופם של דברים. הראיות הנוספות הוגשו בינתיים לבית המשפט המחוזי ונקבעו לשמיעה ביום 6.2.11.

3.

ביום 23.11.10 דן בית המשפט המחוזי ב"בקשה דחופה לשחרור בערובה" שהגיש המשיב, בה ציין כי הבקשה מוגשת לפי סעיף 44 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו – 1996 (להלן:

חוק המעצרים ). בית המשפט קיבל את הבקשה והורה על שחרור העורר בתנאים שפורטו בהחלטתו.

מכאן ערר המדינה שבפניי.

4.

העוררת טענה בכתב הערר כי בית המשפט המחוזי לא היה מוסמך לדון בבקשה לשחרור בערובה, שכן בהתאם לסעיפים 2 ו- 44(א) לחוק המעצרים, ובשים לב לכך שערעורו של המשיב לבית המשפט העליון תלוי ועומד, הרי שהסמכות נתונה לבית המשפט העליון. ואולם, בדיון בפניי נזנחה טענה זו. גם לגופו של עניין סבורה העוררת כי אין כל הצדקה לקטוע את ריצוי עונשו של המשיב. היא מציינת כי הרשעתו בעבירות חמורות נותרה בעינה, והעובדה שבמהלך ניהול משפטו, היה המשיב משוחרר בתנאים מגבילים, אינה משליכה במאומה על השלב הנוכחי בו הוא אסיר מכוח הכרעת דין תקפה עוד מוסיפה העוררת כי דו"ח הערכת מסוכנות עדכני מצביע על מסוכנותו המינית הגבוהה של המשיב ובנוסף גובר החשש להימלטותו מן הדין אם ישוחרר, נוכח עונש המאסר הממושך שנגזר עליו. עוד הוסיפה כי אבי המתלוננת, שהוא אחי המשיב, נחקר באזהרה בחשד לשיבוש הליכים וכי מדובר בעניין מורכב כאשר מתנהלת למעשה חקירה במסגרת התיק הקיים. העוררת מבקשת לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי כך שהמשיב ימשיך לרצות את עונשו.

5.

באת כוח המשיב גורסת כי הראיות הקיימות בתיק לא תוכלנה לעמוד נוכח החומר החשד. היא מבהירה כי אבי המתלוננת נחקר עוד בשנת 2009 אך לא הוגש נגדו כל כתב אישום בשל החשדות לשיבוש הליכים. לדבריה, התנהלות המתלוננת בעייתית ומכל מקום נקבע יום לחקירה נוספת שלה במהלך חודש פברואר 2011. היא מטעימה כי המשיב היה משוחרר משך שנתיים וחצי במהלך ניהול המשפט. נתון זה, כשהוא מצטרף לראיות החדשות הוביל את בית המשפט קמא לשחררו בתנאים ותחת פיקוח.

6.

החלטתי לקבל את הערר.

בהחלטתו מיום 10.10.10 קבע בית משפט זה כי "הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי מבוססת, בעיקרה, על גרסתה של המתלוננת ועל כך שמצא כי גרסתה עקבית ואמינה. לכן, במידה ואכן הקלטת תימצא אמינה, ומבלי שאנו קובעים עמדה בעניין זה, נראה כי טמון בה פוטנציאל אמיתי לשינוי הכרעת הדין, כולה או חלקה". לפיכך קבע בית המשפט כי דין הבקשה להוספת ראיות בערעור להתקבל, "התיק יוחזר כאמור לעיל לבית המשפט המחוזי לצורך גביית הראיות הנוספות הנ"ל. לאחר גביית הראיות בית המשפט המחוזי יחליט האם יש בראיות הנוספות כדי להביא לשינוי בהכרעת דינו". אם כן, פסק דינו המרשיע של בית המשפט המחוזי לא בוטל והוא עומד על מכונו כל עוד לא נגבו הראיות החדשות ובית המשפט לא החליט האם יש בהן כדי לשנות מהכרעת דינו.

במאמר מוסגר אבהיר בנקודה זו כי ערעורו של המשיב לבית משפט זה אינו תלוי ועומד עוד. אמנם, ככל הנראה מחמת טעות נושאת ההחלטה מיום 10.10.10 כותרת "החלטה", אולם הלכה למעשה מדובר בפסק דין לפיו הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי. אף ברישומי בית המשפט העליון מופיע התיק כ"סגור".

מכל מקום, משהכרעת הדין המרשיעה בעינה עומדת, הגם שהתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי, לא ניתן לומר כי חזקת החפות עומדת למערער. אכן, המשיב היה משוחרר במהלך ניהול המשפט חרף העבירות החמורות שיוחסו לו. ואולם, כיום הוא אסיר. בנוסף, תסקיר מפורט של שירות המבחן מיום 1.9.10 קובע כי רמת המסוכנות המינית הנשקפת מן העורר גבוהה. בנסיבות אלה, כאשר העבירות בוצעו לכאורה בתוך המסגרת המשפחתית, התמונה המשפחתית העולה מן התסקיר היא מורכבת ביותר והקטינה עצמה אמורה לשוב ולהיחקר בחודש פברואר הקרוב, קשה לקבל בעיני כי יש הצדקה לקטוע את ריצוי מאסרו של המשיב ולשחררו לחלופת מעצר. לכך יש להוסיף כי דווקא מכיוון שהכרעת הדין המרשיעה עומדת כרגע בעינה ולעורר ידוע העונש שנגזר לו – ואשר כמובן גם הוא עומד בעינו בשלב זה – הרי שקיים קושי להורות על שחרור מפאת החשש מפני הימלטות המשיב.

בנסיבות אלה, ובשים לב לכך שהחלטת בית המשפט אינה כוללת נימוקים של ממש להחלטה על שחרור המשיב, אני סבורה כי יש לקבל הערר. המשיב ימשיך בריצוי עונשו.