בש"פ 866/07 שפדיה סימנדויב נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט רון שפירא) אשר הורה על המשך מעצרו של העורר עד תום ההליכים המתנהלים נגדו. הערר נסב הן לענין קביעת בית המשפט ביחס לתשתית הראייתית והן לגבי העדר בחינת חלופת מעצר.

2.

העורר, יליד שנת 1972, מואשם בעבירות של קבלת דבר במרמה, חטיפה לשם חבלה או עבירת מין, ניסיון למעשה סדום, אינוס בנסיבות מחמירות, והדחה בחקירה. כתב האישום מתאר כיצד המתלוננת, ילידת שנת 1938, השוהה בארץ מזה 8 שנים במעמד תושבת ארעית, הכירה את העורר באקראי במעלות תרשיחא במהלך חודש אוגוסט 2006. במהלך שיחתם ציינה המתלוננת כי היא מתקשה להשיג תעודת זהות ישראלית. העורר הציג בפניה מצג שווא לפיו אחותו עובדת בקונסוליה הרוסית, וטען כי ביכולתו לעזור לה להשיג אזרחות ישראלית ללא תמורה, כשכוונתו היתה להוציא ממנה כספים במרמה. העורר ביקש מהמתלוננת כי תעביר לידיו מסמכים, ומספר ימים לאחר פגישתם יצר עימה קשר וטען כי העניין בטיפול, אך נדרשים לו 1663 ש"ח לצורך פתיחת תיק בקונסוליה. בעקבות זאת, המתלוננת העבירה לידי העורר סך של 400$. כעבור מספר ימים, פנה העורר בשנית למתלוננת וטען בכזב כי שניים מהשטרות שהעבירה לידיו מזויפים, ולפיכך עליה להעביר לו את יתרת הסכום. לאור זאת, המתלוננת העבירה לידיו סכום נוסף של 925 ש"ח. במהלך החודשים אוקטובר ונובמבר 2006, יצר העורר קשר עם המתלוננת עוד מספר פעמים, וקיבל ממנה בתואנות שווא כספים בסכומים של 1,500 דולר, ומבנה סך של 7,000 ש"ח. לאחר מכן העבירה לידיו המתלוננת סך של 1,100 ש"ח, ובנה - 2,700 ש"ח. במהלך נובמבר, העבירה לידיו המתלוננת עוד כ-1,000 דולר.

לבסוף, ביום 25.11.06 הודיע העורר למתלוננת כי מסמכיה מוכנים, וביקש כי תפגוש אותו. משפגש העורר את המתלוננת בפתח ביתה, ציין הלה כי המסמכים נמצאים בביתו וביקש ממנה להתלוות אליו. משהגיעה המתלוננת לביתו, נעל העורר את הדלת, ביצע בה מעשים מגונים בניגוד לרצונה, ותחת איומי סכין ניסה לבצע בה מעשי סדום. בסופו של מאבק ביניהם, אנס העורר את המתלוננת תוך שימוש בכוח רב, ותוך שגרם לה חבלות רציניות. כן ניסה העורר להניא את המתלוננת מהגשת תלונה נגדו, באמצעי איום והפחדה.

3.

בית המשפט המחוזי החליט להאריך את מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בדיון בבקשה הסכים העורר לקיומן של ראיות לכאורה לצורך הרשעתו, וכן לקיומה של עילת מעצר, והתמקד בשאלת התאמת חלופת מעצר בעניינו. הוא הציע כי ישהה בבית הוריו באור עקיבא. הצעתו זו נדחתה על-ידי בית המשפט קמא בנימוק כי הראיות כנגדו מלמדות על מסוכנות גדולה לא רק ביחס למתלוננת אלא לציבור כולו, ומשכך, בידודו מהמתלוננת אינו אמצעי מספיק. בית המשפט סבר כי אין צורך להורות על הגשת תסקיר מעצר, שכן שחרור בכל חלופה שהיא אינו מתאים בנסיבות הענין. הוא התייחס בהחלטתו לטענות העורר ביחס למצב בריאותו, והשפעת המעצר על מצבו, וקבע כי אין בכך כדי להצדיק את שחרורו, אולם הורה לרשויות בית המעצר להבטיח כי ינתן לו הטיפול הרפואי הנדרש.

4.

בערר, טוען העורר מספר טענות: בניגוד לעמדתו בפני בית המשפט קמא, הוא תוקף עתה את ההנחה שקודם הסכים לה, כי קיימות בעניינו ראיות לכאורה. הוא מבקש לבחון את הראיות, וטוען טענות שונות לגביהן. במסגרת זו הוא מציין, בין היתר, כי המתלוננת פנתה לרופא רק יומיים לאחר המעשה נשוא כתב האישום, והבדיקה לא העלתה סימני אינוס; כן נטען כי לא נקבעה התאמה בין הד.נ.א. של העורר לבין הממצא שנלקח מתחתוניה של המתלוננת; כי לא היו ראיות לסימני אלימות על גוף המתלוננת; כי גרסתה של המתלוננת לוקה בסתירות קשות, וכי לעורר אליבי ברור, בו דבק לכל אורך היום. עוד טען כי חל כרסום בראיות. לענין חלופת מעצר טוען העורר, כי זו כלל לא נדונה, חרף מצבו הבריאותי, וכי עד כה לא זכה לטיפול הרפואי לו הוא זקוק. לדבריו, היה מקום להורות על תסקיר מעצר שיבחן חלופה, דבר שלא נעשה.

5.

המדינה מתנגדת לשחרור העורר בחלופה. לטענתה, ישנן ראיות לכאורה מספקות להרשעת העורר בעבירות המיוחסות לו, ואין הוא רשאי לחזור בו מהסכמתו לכך בערכאת הערעור. אשר לטענה בדבר כרסום בחומר הראיות, נטען כי אין זה ההליך הנכון לבירור טענה זו, אלא, אם בכלל, במסגרת בקשה לעיון חוזר. עוד נטען כי, מסוכנות העורר, כעולה מהמעשים המיוחסים לו, מצדיקה את מסקנת בית המשפט קמא שלא להורות על חלופה, ולא להורות על הגשת תסקיר מעצר.

6.

לאור מצבו הרפואי הרציני של העורר, הוריתי על הגשת תסקיר מעצר בעניינו. ביום 25.2.07 הוגש תסקיר מפורט, וזאת לאחר שנציגי שירות המבחן באו בדברים, כבקשת בית המשפט, עם הגורמים המקצועיים בכלא, ובהם העובדת הסוציאלית והגורמים הרפואיים המטפלים בעורר. כן נפגש שירות המבחן עם בני משפחתו של העורר, שחלופת המעצר הוצעה בביתם. ממסקנות התסקיר עולה, ראשית, כי צרכיו הרפואיים של העורר נענים באופן מלא בבית המעצר, ואין צורך באשפוז במסגרות רפואיות חיצוניות. שירות המבחן התרשם מהמניפולטיביות שבהתנהגות העורר, ומכך שהחלופה בבית המשפחה אינה מתאימה לענות למסוכנותו. רמת אמינותו הנמוכה, אי-התאמת בני משפחתו לשמש לו כחלופה, בצירוף למענה הרפואי שהכלא מספק לבעיותיו הרפואיות, כל אלה הביאו את שירות המבחן למסקנה כי אין לשחרר את העורר בחלופת מעצר.

7.

דין הערר להידחות.

אשר לראיות לכאורה, העורר נתפס על הסכמתו שניתנה בערכאה קמא לקיומן של ראיות לכאורה, ואין הוא רשאי לחזור בו מהסכמה זו רק מאחר שהחליף סניגור. טענתו כי יש כרסום בראיות אינה אמורה להידון בהליך מעצר מסוג זה הנדון בפנינו.

8.

עילת מעצר בגין מסוכנות קיימת ללא ספק בעניינו של העורר. שילוב עבירות המרמה החמורות שהעורר נאשם בביצוען כלפי המתלוננת, שאליהן חברו עבירות מין ואלימות חמורות, ובתוכן עבירת אינוס, וכאשר לאלה התווספו גם נסיונות הדחה בחקירה - כל אלה מצביעים בבירור על מסוכנות ממשית של העורר, הן כלפי המתלוננת והן כלפי הציבור הרחב, שנראה כי חלופת מעצר לא תיתן לה מענה. בכל זאת, עקב מצבו הבריאותי של העורר, נבדקה שאלת שחרורו בחלופה, ולאחר בחינה מעמיקה של סוגיה זו, נמנע שירות המבחן ממתן המלצה, תוך שציין כי החלופה שהוצעה על-ידי העורר אינה מתאימה. מהתסקיר אף עולה כי צרכיו הרפואיים של העורר נענים באופן מספק במסגרת מעצרו.

בהינתן כל אלה, אין אלא לאמץ את מסקנת בית משפט קמא, ולהורות על המשך מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

הערר נדחה.