בש"פ 8662/99 יניב אביטן נ. מדינת ישראל

1.לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת בעיון חוזר, מיום 25.11.99, מפי השופט ס' ג'ראח, לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו (ב"ש 1682/99).

2.לבית המשפט המחוזי בנצרת הוגש כתב אישום ביום 5.11.99 בת.פ. 529/98. ביום 23.11.98 הוגש כתב אישום מתוקן, המייחס לעורר שני מעשי סדום בנסיבות מחמירות (עבירות לפי סעיף 347(ב) לחוק העונשין, בנסיבות סעיף 345(א)(1) וסעיף 345(א)(4) לחוק העונשין, תשל"ז1977-); מעשה מגונה (עבירה לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) וסעיף 345(א)(4) לחוק העונשין); ואיומים (עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין).

3.על פי כתב האישום המתוקן, ניגש העורר, ביום 26.10.98 בשעה 18:00, אל המתלונן, הסובל מפיגור שכלי, משך אותו בכוח אל בין שיחים הצמודים לקיר מקלט, הפשיט את מכנסיו על אף התנגדותו, תוך שהוא מאיים כי יכה אותו ומצץ את איבר מינו של המתלונן. לאחר מכן החדיר העורר את איבר מינו לפי המתלונן ואילץ אותו למצוץ אותו. עוד נטען כי העורר סובב את המתלונן, החזיק בגבו ובראשו, והחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלונן מספר פעמים. בנוסף נטען כי המתלונן צעק וביקש מן העורר לחדול, וזה איים עליו כי יכהו אם יצעק, כמו גם אם יספר על האירוע לאחרים.

4.ביום 16.11.99 החליט בית המשפט המחוזי בנצרת, מפי השופט ס' ג'ראח, על פי כתב האישום המקורי, לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. נקבע כי קיימות ראיות לכאורה הקושרות את העורר למעשים המיוחסים לו בכתב האישום. כן צוינו עברו הפלילי המכביד של העורר, הכולל עבירות רבות של אלימות; חומרת העבירה; וזהות הקורבן - אדם זר הלוקה בשכלו. כאמור, הוגש כתב אישום מתוקן ביום 23.11.98, אשר בו תוזמנו המעשים לשעה 18.00 ולא לשעה 22.00 כפי שתוזמנו בכתב האישום המקורי.

5.על ההחלטה מיום 16.11.99 הגיש העורר ערר לבית המשפט העליון (בש"פ 8303/98). בית המשפט, מפי השופט ח' אריאל, החזיר, ביום 13.1.99, את הדיון לבית המשפט המחוזי לעיון מחדש בהחלטת המעצר. נקבע כי:

1.בכתב האישום נרשם מועד האירוע היינו העבירה ביום 26.10.98 בשעה 18:00 ואילו כל הדיון בבית משפט קמא, לרבות האליבי התייחסו לאירוע בשעה 22:00 לערך באותו יום.

2.על כן מוחזר הדיון מחדש לבית המשפט המחוזי... (עמוד 1 להחלטה).

6.ביום 31.1.99 החליט בית המשפט המחוזי בעיון חוזר לשחרר את המשיב ממעצר לחלופת מעצר. בית המשפט ציין כי החלטתו מיום 16.11.99 התבססה על כתב האישום המקורי, בו תוזמן האירוע לשעה 22:00. בית המשפט בחן את הודעותיו של המתלונן במשטרה, בשתיים מהן דיווח כי האירוע ארע בשעה 22:30 ובאחרונה (אשר נגבתה לאחר הגשת כתב האישום המתוקן) דיווח כי האירוע ארע בשעה 18:00 וכי סיפר עליו לאמו בשעה 22:00. גם טענת האליבי של העורר, אשר ייחסה לו אליבי החל בשעה 17:00 או 18:00 נבחנה מחדש לאור השינוי בכתב האישום (אם כי טענת האליבי הוטלה בספק בשל סתירות אחרות). הוחלט, כי תוצע לבית המשפט חלופת מעצר. ביום 8.2.99 הוחלט על שחרורו של העורר בתנאים מגבילים ביניהם שהות ב"מעצר בית" חלקי מן השעה 16:00 ועד השעה 08:00 בביתה של גב' ש' צרויה, חברתו של אבי העורר ובערבות מצד האחרון.

7.ביום 25.11.99 ביקשה המדינה, בעיון חוזר, את מעצרו המיידי של העורר. הבקשה נומקה בהפרות תנאי השחרור. נטען, כי ביום 28.10.99 הגיש אבי העורר (הערב לשחרורו) תלונה למשטרת רמלה בה טען כי העורר מפר את תנאי שחרורו, מאז שהסתכסך עם צרויה. שוטרים אשר הגיעו לביתה של צרויה בבוקר המחרת נענו על ידי בנה בן השבע עשרה כי העורר אינו נמצא ו"אינו גר במקום". העורר נעצר על ידי המשטרה בשבתו באוטובוס בכניסה לעיר טבריה בשעה 21:20. העורר מצדו הגיש מכתב מצרויה וכן הציג מכתב ממעבידו לפיו החל ביום ביקורה של המשטרה בבית צרויה לעבוד במקום חדש וכי הוא מגיע לעבודתו בשעה 6:30 ועוזב רק בשעה 16:00 או 17:00. ממסמכים אלו, מהודעות האב ומהודעות השוטרים למד בית המשפט כי העורר מפר באופן שיטתי את תנאי השחרור. בית המשפט בחן את הטענות ואת תשובותיו של העורר וקבע כי העורר:

אינו ראוי לאמון של בית המשפט אחרי ההפרות הרבות שהוא עשה במשך תקופה ארוכה. (עמוד 4 להחלטה).

בית המשפט אף דחה את בקשת העורר לעיכוב ביצוע החלטתו.

8.בדיון לפניי התברר, כי ההליכים הפליליים לפני בית המשפט של דיון הגיעו לשלב של סיכומים. בא-כוח העורר התמקד בטיעוניו לפניי בטיבן של הפרות תנאי השחרור מצד העורר. טענתו היתה כי אין המדובר בהפרות "קרדינליות" אלא בהפרות "אינצידנטליות" מזעריות. בא-כוח העורר חלק על הודעת האב בדבר הפרה ממושכת והצדיק את נסיעתו לטבריה ברצונו של העורר להתייצב בזמן לדיון בבית המשפט בנצרת.

9.לעומתו טען בא-כוח המדינה, כי מידת ההוכחה הדרושה להוכחת הפרת התנאים היא בדרגת ראיות לכאורה. כן הצביע בא-כוח המדינה על העובדה כי ההפרות היו ממושכות. באשר לשהיית העורר בטבריה, הפנה בא-כוח המדינה את תשומת לבי לכך שבתנאי השחרור המקוריים נאסרה על העורר במפורש הכניסה לטבריה, בהיותה עיר מגוריו של המתלונן.

10.לאחר עיון בטיעוניהם של בעלי הדין, הגעתי למסקנה כי אין להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא, אשר קבע כי העורר אינו ראוי עוד לאמון בשל הפרות תנאי השחרור. אני מייחס משקל מיוחד להפרה של האיסור המפורש להיכנס לתחום העיר טבריה.

אי לכך, הערר נדחה.