בש"פ 8674/01 מסלוב מיכאל נ. מדינת ישראל

1.העורר והמתלוננת, קטינה ילידת 1985, הם ילדיה של אם משותפת. השניים עלו עם הוריהם לישראל בשנת 1999, ובכתב האישום שהוגש נגר העורר נטען, כי הוא נוהג באחותו ביד קשה, ומעשיו גלשו גם לעבירות נגד המוסר. לטענת המתלוננת, החל העורר לבצע מעשים מגונים בגופה של אחותו לפני מספר שנים, וטרם עלייתם מקזחסטאן לישראל. בהיות המתלוננת בת 12 שנים לערך, קיים עמה העורר יחסי מין מלאים, וכאשר התלוננה על כך בפני אמה, זו דחתה את הספור כבלתי סביר ולא הגיוני.

המתלוננת הוסיפה וטענה, כי גם בארץ ניסה העורר לכפות את עצמו עליה, והדבר התרחש כחודש לפני מעצרו, אך באותו מקרה מנעה המתלוננת מהעורר לבצע את זממו, כאשר הצליחה להימלט מהדירה.

האירוע הנוסף בו עוסק כתב האישום התרחש בתאריך 18.9.01. באותו יום שהתה המתלוננת בחברתם של חברה דניס ואחותו, כאשר העורר התקשר אליה, ודרש ממנה לפגוש אותו הואיל ולא היה לו מפתח לדירה. המתלוננת חששה מפני המפגש הצפוי, ועל כן ליוו אותה דניס ואחותו, אך גם הם לא הצליחו למנוע דין ודברים, שחלקו היה אלים. על פי הנטען, ניסה העורר לפגוע גם בדניס, ובתגובה רץ האחרון לביתו, וחזר עם נשקו האישי (דניס הוא חייל בשרות חובה בצה"ל), ממנו ירה מספר יריות באויר, לטענתו, על מנת להרתיע את העורר לחדול מהתנהגותו האלימה.

לבסוף נטען בכתב האישום, שבמהלך מעצרו של העורר, ובעת שאמו ביקשה להילוות אליו לתחנת המשטרה, התפתח עימות עם אחד השוטרים, והעורר הטיח כלפי השוטר איומים ודברים עולבים.

בגין כל אלה יוחסו לעורר עבירות של אינוס, מעשה סדום, מעשה מגונה, תקיפה, איומים והעלבת עובד ציבור. המשיבה עתרה למעצרו של העורר עד תום ההליכים, ובית המשפט המחוזי נעתר לה, ומכאן הערר שבפני.

2.העורר הכחיש מכל וכל את המעשים אשר יוחסו לו, ובמרכז הגנתו ניצבת הטענה שהמתלוננת בדתה מלבה עובדות כוזבות, על מנת לסייע לחברה דניס, אשר השתמש בנשק חם בטבורה של עיר. בא-כוח העורר הוסיף וטען, שברקע התלונה עמד ענין נוסף והוא שהעורר היה היחיד אשר הצליח לרסן את המתלוננת, הואיל וגם הוריה לא הצליחו להתגבר על מרדנותה.

3.לכאורה, מעוררת גרסתה של המתלוננת קושי מסוים, הואיל ולטענתה עבירות המין בוצעו בעיקר בקזחסטאן, וגם אם בישראל ארעה תקיפה נוספת, הרי היא לא פנתה להתלונן על כך בפני גורמי החקירה, עד לאירוע שהתרחש בתאריך 18.9.01. יותר מכך, גם ביחס לתקיפה על רקע מיני בישראל עולות תהיות, לאור תשובה שנרשמה מפיה של המתלוננת בהודעה מיום 19.9.01, במענה לשאלה אם העורר שוכב אתה גם היום: "לא. זה היה פעם אחת, ואחר כך עוד שלוש פעמים הכריח אותי למצוץ לו, אבל זה קרה בקזחסטן, בארץ הוא רק מרביץ לי ".

מאידך, הטענה כאילו בדתה המתלוננת את התלונה מלבה, על מנת להגן על דניס, אף היא בעייתית, הואיל ומתוך הראיות המצויות בידי המשיבה עולה, כי עוד בקזחסטן סיפרה המתלוננת על מעשיו של העורר להוריה, זמן רב לפני שהיתה חברתו של דניס. וכך לדוגמה מסרה האם בהודעה מתאריך 19.9.01, שבתה אמרה לה שהעורר דרש ממנה למצוץ את אבר מינו, אך העורר הכחיש זאת. מהודעה נוספת אשר נרשמה מפיה של האם, בתאריך 21.9.01, עולה כי בתה שבה והתלוננה בפניה, והפעם בישראל, על כך שהעורר מטריד אותה במובן המיני ("היא אמרה שליטף אותה ונישק אותה"), אך האם הוסיפה שהיא מתקשה להאמין שיש ממש בדבריה של בתה, ואף הצביעה על דניס כסיבה להפללה. דא עקא, אותה תלונה של המתלוננת הושמעה באוזניה כחודש וחצי לפני אירוע הירי של דניס (ראה עמ' 2 של ההודעה), ויש בכך ללמד כי גרסת המתלוננת לא באה לעולם בקשר עם אותו ירי.

4.לנוכח כל האמור, מסקנתי היא שבידי המשיבה תשתית של ראיות שיש בה כדי לבסס הרשעה. מנגד, המניע עליו הצביע העורר כמקור לתלונתה של אחותו, נשמע בשלב זה של ההליכים כבלתי סביר. במצב זה נכון לקבוע כי הוכחה עילת מעצר, אך מסקנה זו אינה מייתרת את הצורך לבחון אם ניתן להשיג את עילת המעצר בדרך אחרת, שאינה כרוכה בשלילת חירותו של העורר. אלא שבנסיבותיו של מקרה זה, נראה כי שחרורו של העורר יהיה כרוך בסכנה מוחשית למתלוננת. לענין זה אין לך ראיה טובה יותר לכך מאשר דבריה של אמם של השניים, אשר אישרה בהודעה מיום 21.9.01, כי אמרה למתלוננת ש"אם מיכאל ישב על כלום ואחרי חמש עשר שנים הוא יצא, הוא יהרוג אותה על בטוח...". חיזוק משמעותי לאותו איום מצוי בהתנהגות האלימה אשר הפגין העורר כלפי המתלוננת, ולה היו עדים דניס ואחותו, ללמדך שאין מדובר באיום סרק.

מכאן דעתי, שאין למצוא פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לעצור את העורר, אולם סבורני כי לאחר שתסתיים פרשת התביעה, יהא זה נכון לשוב ולבחון את שאלת המעצר והצורך בו, ונראה שבסוגיית מסוכנותו של העורר, יוכל בית המשפט להיעזר גם בתסקיר מעצר.