בש"פ 8680/01 מדינת ישראל נ. יאסין עבד-אלחאק

כתב האישום שהוגש נגד המשיב בבית המשפט המחוזי בתל-אביב חריג בחומרתו. על פי הנטען רצח המשיב את חברתו לחיים, אשה ילידת 1966 ואם ל5- קטינים. על פי גרסת המבקשת, אלימותו של המשיב כלפי חברתו לא היתה תופעה חד-פעמית, אלא נמשכת, ושיאה היה בחודש יולי, כאשר המשיב נכנס לדירה, תקף את המנוחה, והורה לה להיכנס למקלחת, שם קשר את ידיה והטביע אותה. על פי הנטען, משהבין המשיב כי חברתו שוב אינה בחיים, הוא נמלט, ובימים הבאים הסתתר במקומות שונים ואף צבע את שיער ראשו, הכל על מנת להקשות על זיהויו ואיתורו.

כתב האישום הוגש לבית המשפט בתאריך 17.8.00, ושמיעתן של ראיות התביעה הסתיימה זה מכבר, וגם ההגנה סיימה למעשה את הבאת ראיותיה, כך שבהתחדש הדיון, בתאריך 13.11.01, אמורה המדינה להגיש את סיכומיה, ובעקבות זאת יוגשו הסיכומים מטעם המשיב.

מאז נעצר המשיב לראשונה עתרה המדינה פעמים להארכת מעצרו מכוח סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה מעצרים - התשנ"ו1996-). שתי ההארכות הקודמות נעשו בהסכמה, והפעם עותרת באת-כוח המשיב לשחרר את שולחה.

מקובלת עלי ההשקפה שהשימוש בסעיף 62 לחוק המעצרים צריך להיעשות בזהירות רבה, הואיל והכלל הוא שמשפטו של נאשם בפלילים צריך להסתיים במהלך תשעה חודשי המעצר אותם קצב המחוקק. אך לעתים קורה שעל אף המאמצים שמקדישים הכל, בית המשפט והצדדים, נבצר מהם לעמוד במכסת הזמן. כך קרה במקרה הנוכחי, בו התנהלו ההליכים בקצב סביר, ולולא מכשולים כאלה ואחרים שניצבו בדרכה של ההגנה, מותר להניח כי הכרעתו של בית המשפט היתה ניתנת זה מכבר.

במצב זה, כאשר לא ניתן להצביע על שיהוי מיותר בהליכים, אין מנוס מלחזור ולתת את הדעת על הסכנה הכרוכה בהחלטה לשחרר את המשיב ממעצרו, וכוונתי לאפשרות שהוא יימלט מאימת הדין. אם תוסיף לכך את חומרתם של המעשים אשר יוחסו למשיב ואשר היו מלווים באלימות רבה, אין מנוס מהמסקנה כי טרם הגיעה השעה להתיר לו להלך חופשי.

לנוכח כל האמור אני מחליט להיעתר לבקשת המדינה, ומעצרו של המשיב מוארך ב90- יום, אשר תחילת מניינם ביום 11.11.01, או עד למתן פסק דין בת.פ.ח. 1118/00 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, הכל לפי המוקדם.