בש"פ 8695/02 מאג'די עלון נ. מדינת ישראל

עניינו של הערר הוא מעצרם של העוררים עד תום ההליכים נגדם על-ידי בית משפט השלום ובהמשך, בערר, על ידי בית המשפט המחוזי. כתב האישום מייחס לעוררים עבירות של פציעה בנסיבות מחמירות, תקיפה סתם בנסיבות מחמירות ונהיגה בקלות ראש. המדובר ב-3 שתקפו ופצעו את המתלוננים כשהם משתמשים בנשק קר וללא קינטור מצד המותקפים. שנים מבין התוקפים, כך בכתב האישום, נמלטו ברכב שנתפס ונעצר סמוך לכך על ידי המשטרה. העורר 2 שנהג ברכב, נהג באופן שיש בו כדי לסכן את הציבור כשאינו מציית לאור אדום.

הסניגור המלומד טען, בין השאר, להעדר ראיות לכאורה ולזיהוי לקוי שאין בו כדי להניח תשתית לכאורית לזהותם של העוררים. טענה זו אינה מקובלת עלי. הן מפי הערכאות הקודמות והן מחומר החקירה עולה, כי זיהוי הרכב הנמלט היה ברור ומוחלט ובודאי היה בו לפחות זיהוי לכאורי. זאת ועוד, העוררים עצמם אינם מתכחשים לכך שהם היו במקום התקיפה אלא שלטענתם לא היו מעורבים כלל במעשים המיוחסים להם. לכך מתקשרת הטענה השנייה בדבר ליקויים בזיהוי השומטים את הקרקע מתחת לבסיס הראיתי להוכחת האישומים המיוחסים להם.

אף אני כפי הערכאות הקודמות סבורה שקיימות ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לעוררים וכי קיימת עילת מעצר נגדם וכי קיימת מסוכנות מצידם באשר המעשים המיוחסים להם ממחישים את תת-תרבות של שימוש באלימות והקלות הבלתי נסבלת של שליפת סכינים וכלי נשק קר אחרים, לשם תקיפת בני אדם וסיכון חייהם בשל דברים של מה בכך.

שאלתי עצמי אם עצמת הראיות חזקה דיה במדרג מסכת הראיות הלכאוריות, על מנת להורות על החזקת העוררים במעצר עד תום ההליכים נגדם ואם לא ראוי לשקול חלופת מעצר אותה על בית המשפט לשקול בכל מקרה והגעתי למסקנה כי לאור אופי המעשים האכזריים והמסוכנים לא תשיג חלופת מעצר את תכלית המעצר.

הערר נדחה.