בש"פ 8697/00 אילן מויאל נ. מדינת ישראל

1.העורר נעצר עד תום ההליכים נגדו על ידי בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטת שרה דוברת). בכתב האישום מיוחסות לו ולאחר - מאיר אזולאי - עבירות של קשירת קשר לפשע, הסתייעות ברכב לביצוע פשע וחבלה בכוונה מחמירה.

המעשים נשוא העבירות, חמורים ואכזריים הם. המתלונן פעל כסוכן משטרתי סמוי ואסף חומר ראיות נגד סוכן סמים בדימונה וירוחם. כתוצאה מעבודתו נעצר אחיו של אזולאי והוגש נגדו כתב אישום. על פי המיוחס לאזולאי ולעורר, השתמשו השניים ברכב בו נסעו מדימונה לקרית מלאכי שם חיפשו את המתלונן, כאשר הם רעולי פנים. כאשר יצא המתלונן מביתו, התנפלו השניים עליו, כשהם מזוינים בנשק קר - סכין יפנית ואלה מעץ - כאשר אזולאי מחזיק באלה והעורר בסכין.

בכתב האישום מיוחסת לעורר גרימת חבלה חמורה למתלונן כאשר חתך את פניו בסכין היפנית מאוזן ימין עד לפה ומהפה לצד שמאל עד הלסת וכן נחתך המתלונן בידו הימנית ובראשו והוכה בכל חלקי גופו.

לטענת הסניגור אין ראיות לכאורה נגד העורר.

2.הטענות בנושא הראיות לכאורה מתמקדות בשלושה: האחד, העורר לא זוהה. השני, לא ניתן להסתמך על נתוני המיקום של הפלאפון והשיחות לאותו פלאפון בקרית מלאכי, שהיו מיועדות לעורר כדי להסיק מכך ראיה לחובתו. השלישית, בית המשפט לא האמין לגירסתו של אזולאי, ככל שהיא מתייחסת לו עצמו ולפיכך לא יכול היה בית המשפט להאמין לדברי אזולאי לפיו נמצא הוא יחד עם העורר כל העת.

3.עיינתי בהחלטתו של בית משפט קמא ובחומר האחר שהומצא לבית המשפט ולאחר שמיעת טענות הצדדים מוצאת אני כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי יש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. אף שהעורר לא זוהה באופן ברור על ידי המתלונן, באשר היה רעול פנים, זוהה הוא על-ידו באופן חלקי. המתלונן מסר כי מבנה הגוף של התוקף היה כמבנה הגוף של העורר, אותו הכיר קודם לכן ולא דמה למבנה גוף של שם נוסף שהזכיר - אטיאס.

בעניין הפלאפון מכחיש העורר שהיה בקרית מלאכי ביום האירוע. מסתבר כי פלאפון מספר 051-550208, הוא לפי עדות חברתו של העורר פלאפון של העורר. עוד מסתבר כי באותו הלילה שבין ה23-24- לאוגוסט התקשרה עדה נוספת מהפלאפון שלה לפלאפון הנ"ל וכי הפלאפון הנ"ל היה באותו תאריך, בסביבות אותה השעה, באיזור קרית מלאכי. מכאן שהכחשתו של העורר שהוא עצמו היה בקרית מלאכי אינה עולה בקנה אחד עם הימצאותו של הפלאפון במקום האמור. זאת ועוד, אזולאי מסר כי הוא והעורר היו בדימונה באותו לילה ולא יצאו משם כלל, דבר שהתברר כשקר ככל שהדבר נוגע לאזולאי ומכאן גם ככל שהוא נוגע לעורר, שלדברי אזולאי, היה איתו כל הזמן.

לטענת הסניגור דברים אחרונים אלה של אזולאי מתיישבים עם כך שאזולאי ניסה לחפש לעצמו אליבי. אלא שלא בהכרח כך הוא. אזולאי הכחיש את הקשר שלו עם האירוע וניסה להרחיק את עצמו ואת העורר גם יחד מזירת האירוע. משכשל בכך הרי שקיימת ראיה לכאורה גם נגד העורר של דברי אזולאי היה איתו.

4.אמנם, כל אחת מראיות אלה כשלעצמה, יכול ואינה מספקת כדי לשמש ראיה לכאורה. אולם, בהצטבר כל הראיות יחד, בנוסף למה שעולה מהודעותיהם של העורר ואזולאי המשליכים זה על זה, די במשקלם המצטבר כדי להעמיד שרשרת ראייתית לכאורית מספקת נגד העורר.

סוף דבר, העבירה מקימה עילת מעצר, קיימות ראיות לכאורה, המעשים חמורים ואכזריים, והם נעשו באופן מתוכנן, בדם קר, תוך שימוש בנשק קר ושיסוף פניו של המתלונן. מעשים כאלה, אם יוכחו מצביעים על מסוכנות רבה של עושיהם. בטחונו של המתלונן מצוי בסכנה ממשית ויש להבטיחו בפני פגיעה בו וכפי שאמר השופט קמא ניתן לעשות זאת: "כאשר המשיבים ישבו מאחורי סורג ובריח". מסוכנות זו איננה רק כלפי המתלונן. מי אשר מסוגל למעשים כאלה, מסוכן לציבור כולו.

אשר על כן, הערר נדחה.