בש"פ 8724/99 קרעב אבו סבית נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 16.11.99, בב"ש 12306/99, מפי השופטת ש' דוברת, לפיה נדחתה בקשתם של העוררים לעיון מחדש במעצרם עד לתום ההליכים.

נגד העורר מס' 1, דודה של המתלוננת, הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, ביום 19.7.99, כתב אישום בת.פ. 930/99. בכתב האישום מיוחסים לעורר 1 קשירת קשר לביצוע פשע (עבירה לפי סעיף 499(א) לחוק העונשין התשל"ז1977-); ניסיון לרצח (עבירה לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין); חטיפה לשם רצח (עבירה לפי סעיף 372 לחוק העונשין).

2.על פי המתואר בכתב האישום, במחצית חודש יוני 1999 ברחה המתלוננת מבית משפחתה בישוב חורה, על רקע סירובה להתחתן עם בן דודה כפי שהחליט אביה. דוד אחר של המתלוננת (להלן: "המתלונן") סייע לה בכך ששכר עבורה דירה בחדרה. העורר 1 קשר עם אחרים קשר לחטוף את המתלוננים ולרוצחם. במסגרת הקשר ולשם קידומו, המתינו חלק מהשותפים, בתאריך 30.6.99, סמוך לביתה של המתלוננת. כשיצא המתלונן מן הבית, חטפו אותו בכח ובאיומים למכוניתם ונסעו עמו ליער בן שמן, שם המתין להם העורר 1. הוא ואחרים היכו את המתלונן, קשרו אותו בחבלים והכניסוהו למכוניתו של העורר 1. השותפים האחרים שבו לביתה של המתלוננת, חטפו גם אותה והביאו אותה ליער, שם תקפו אותה ואת המתלונן במכות אכזריות. בשלב זה עזב העורר 1 את השותפים כשהוא אומר "תהרגו אותם, תעשו בהם כרצונכם אלו זונות ולא מגיע להם לחיות, אני הולך". לאחר שעזב העורר 1 את המקום, כפתו השותפים האחרים את המתלוננים קשרו את פיהם בסמרטוטים, קברו אותם חיים בתוך נקיקי סלע צרים וכיסו את המקום. המתלוננת הצליחה בדרך כלשהי, להתיר את החבלים והזעיקה עזרה לחילוצו של המתלונן.

בית המשפט המחוזי בבאר-שבע החליט, בהסכמת הצדדים, מפי השופטת ש' דברת, ביום 15.8.99, לעצור את העורר 1 עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

3.ביום 27.8.99 הוגש, בת.פ.930/99, כתב אישום בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, נגד העורר 2, הוא אביה של המתלוננת, לאחר שנתברר כי העורר 2 היה שותף לאירוע האמור. בכתב אישום זה נתוספה עבירת התעללות בקטין (עבירה לפי סעיף 368(ג) סיפא לחוק העונשין) נגד שני העוררים.

4.על פי כתב האישום, היה העורר 2 שותף בחטיפתה של המתלוננת ובהכאתה, וכן בכפיתתם של המתלוננים, הכאתם והכנסתם לתוך נקיקי הסלע במטרה להמיתם, כפי שתואר לעיל. ביום 9.9.99 הורתה השופטת ש' דוברת על מעצרו של העורר 2 עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

5.ביום 17.10.99 הוגשו לבית המשפט קמא בב.ש.21306/99 בקשה לעיון חוזר, ובקשה לאיחוד הדיון בעניינם של שני העוררים. ביום 16.11.99, החליטה השופטת ש' דברת לדחות את בקשתם של העוררים לשחררם. על החלטתה זו הערר שבפני.

6.בא כוחם של העוררים טוען כי שגה בית המשפט בהחלטתו לעוצרם עד תום ההליכים. לעניין עורר 1 נטען כי אין ראיות לכאורה נגדו. טענת האליבי של העורר 1 מוצקה ביותר ונתמכת בעדותם של ד"ר בוריס אבנטוב, של אשתו של העורר 1, של בן דודו ושל בנו. בנוסף נטען, לחלופין, כי חלקו של העורר 1 באירועים היה פאסיבי ושולי. נטען כי מעדות המתלונן עולה כי העורר 1 נהג בו בנימוס, ניסה להניא אחרים מלהכותו ועזב את המקום קודם ל"קבורתם חיים" של המתלוננים. לעניין העורר 2, טען בא כוחו כי טענת האליבי שלו, לפיה היה במקום אחר בזמן האירוע, נתמכת במסמכים. עוד נטען, כי התברר מדברי המתלוננת עצמה, כי היא קיימה קשר רומנטי עם המתלונן, למרות הכחשותיה הקודמות. בכך יש כדי להצביע על חוסר מהימנותה של המתלוננת וכדי להסביר את המניע לתלונות כנגד העוררים.

7.לפניי הרחיב בא כוחם של העוררים את טיעוניו בעניין התשתית הראייתית, תוך התמקדות בנושא האליבי של העוררים. נטען, תוך הסתמכות על מסמכים, כי העורר 1 שהה אצל בני משפחתו בעת ביצוע העבירה, ואילו עורר 2 שהה ביאטה אשר בשטח הרשות הפלסטינאית.

8.כן טען בפניי בא כוחם של העוררים, כי יש למתלוננים מניע ברור ומהותי להעליל על העוררים בשל הקשר הרומנטי שביניהם. בנוסף נטען כי לעוררים אין עבר פלילי וכי לא נבחנה חלופת מעצר.

9.באת-כוחה של המדינה הצביעה בפניי על חומר הראיות: הן ראיות "סובייקטיביות", דהיינו, עדותם של שני המתלוננים; הן ראיות "אוביקטיביות", דהיינו, שיחות הפלא-פון ושכירת הרכב על ידי העורר 2, אותה הכחיש בחקירתו במשטרה. באשר לטענת האליבי, הצביעה באת-כוחה של המדינה על חולשת האליבי של העורר 1 ועל פגמים במהימנות המסמכים הנוגעים לאליבי של העורר 2. באשר לטענה כי חלקו של העורר 1 באירוע היה זעיר, ציינה באת-כוחה של המדינה כי שני העוררים היו מבצעים בצוותא, במובן סעיף 29 לחוק העונשין.

10.כן הדגישה באת-כוחה של המדינה את מסוכנותם הרבה של העוררים, בשל הרקע המיוחד לעבירה, המצוי בהשקפה החברתית כי יש להעניש את המתלוננים על חילול כבוד המשפחה. נטען כי קיים חשש להימלטות מפני אימת הדין. צויין, כי שאר השותפים לעבירה לא נתפסו.

11.לאחר ששמעתי את טיעוניהם של בעלי הדין ולאחר שעיינתי בחומר המצוי בתיק, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הערר. נגד העוררים קיימת תשתית ראייתית לכאורה. כידוע, שאלת מהימנותן של הראיות תוכרע בבית המשפט של דיון. גם בעניין מסוכנותם של העוררים ושלילת קיומה של חלופת מעצר, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא.

אי לכך הערר נדחה.