בש"פ 8728/08 שרלס צ'רלי אלופר נ. מדינת ישראל

1.

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מחוז מרכז ( כב' השופטת ר' לורך ) מתאריך 5.10.08, אשר דחה את עררו של העורר על החלטת בית המשפט השלום - פתח תקווה (כב' השופטת ד' עטר ) בבקשה לעיון חוזר בדבר יציאה לעבודה.

2.

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו (ולשניים נוספים) עבירות של פציעה בנסיבות מחמירות בצוותא, תקיפה בנסיבות מחמירות בצוותא ואיומים בצוותא. בנוסף מיוחסת גם לעורר עבירה של הכשלת שוטר.

לפי הנטען בכתב האישום :

בתאריך 15.4.08, סמוך לשעה 23:00, נסעו המתלונן וחברתו ברכבם, כאשר החברה היא הנהגת והמתלונן יושב לצידה. בהמשך נסיעתם, עמדה לצד הדרך משאית השייכת לעורר, אשר חסמה את נתיב הנסיעה ולא איפשרה למתלונן וחברתו לעבור ולהגיע לביתו של המתלונן. המתלונן יצא מהרכב וביקש מהעורר להזיז את המשאית מנתיב הנסיעה. העורר החל לצעוק לעבר המתלונן ואמר לו לחכות בסבלנות. המתלונן חזר וביקש מהעורר להזיז את המשאית והעורר הזיז אותה במקצת. המתלונן וחברתו החלו לנסוע לכיוון ביתו של המתלונן וכשעברו בסמוך למשאית אמר המתלונן לעורר: "איזה נהג אתה, תחנה כמו בן אדם" והמשיך בנסיעתו. בעקבות אותה אמירה, העורר החל בנסיעה עם משאיתו אחרי רכבו של המתלונן. בהמשך, כאשר רכבו של המתלונן והחברה הפסיקו נסיעתם בסמוך למחסום החניה, נעצרו הנאשמים (ביניהם העורר) בעצירה פתאומית וכמעט פגעו ברכבם של המתלונן והחברה. הנאשמים, ניגשו אל הרכב של המתלונן, תפסו בחולצתו ומשכו אותו החוצה, תוך כדי ניסיונות דקירה מצד נאשם אחר שאינו העורר (להלן: נאשם 1 ). העורר, ביחד עם הנאשם השלישי (להלן: נאשם 3 ), הצטרפו לתקיפת המתלונן והחלו להכות אותו. לאחר מכן התיישב העורר על גופו של המתלונן, בעוד נאשם 1 דוקר את המתלונן, פעמיים ברגלו ופעמיים בישבנו, ונאשם 3 בועט בגופו של המתלונן. במהלך האירוע, איימו הנאשמים על המתלונן בפגיעה בגופו ובחירותו, כאשר העורר פנה למתלונן ואמר לו: "אתה לא יודע עם מי יש לך עסק, אנחנו נתפוס אותך ונהרוג אותך", תוך שהוא עושה סימן של אקדח לכיוון המתלונן.

מאוחר יותר, בתאריך 17.4.08 בסביבות השעה 6:15 בבוקר, הגיעו על פי הנטען בכתב האישום, שוטרים לביתו של העורר על-מנת לעוצרו. השוטרים דפקו בדלת ואילו העורר פתח את החלון שבסמוך לדלת הדירה. השוטר שאל את העורר האם הוא עונה לשם "צ'רלי" - והעורר השיב בשלילה. השוטר ביקש מהעורר לפתוח את דלת הדירה ולהביא לו תעודה מזהה. העורר סגר את חלון הדירה, ניגש לחלק האחורי של הדירה וברח מהמקום. בהמשך נעצר על-ידי אחד השוטרים, כאשר הוא מתחבא בסמוך למקום מגוריו.

3.

בתאריך 21.5.08 הורה בית משפט השלום בפתח-תקווה (כב' השופט ד' עטר ), בהסכמת הצדדים, על שחרורו של העורר למעצר בית, בתנאים מגבילים – עד תום ההליכים. לאחר מכן, בתאריך 16.7.08, הוגשה בקשה לעיון חוזר, שעניינה היה כי יותר לעורר לצאת לעבודה, בית המשפט השלום דחה את הבקשה. ערר על החלטה זו, נשמע ביום 27.7.08, בפני כב' השופט ז' כספי , בבית המשפט המחוזי – מרכז, ונדחה. בסמוך לאחר מכן הוגשה בקשה נוספת לעיון חוזר (למעשה בקשה זהה - לאפשר יציאתו של העורר לאותו מקום עבודה שהוצע בבקשה הקודמת). בקשה זו אף היא נדחתה על-ידי בית המשפט השלום בפתח-תקווה. בתאריך 5.10.08 הוגש ערר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת ר' לורך ), אשר דחה את הערר, תוך שהוא מדגיש בהנמקה כי: "לא חל כל שינוי מאז החלטתו של השופט כספי מתאריך 22.7.08, כשכל הנתונים היו לנגד עיניו, לרבות ובפרט המועד הקבוע לשמיעת הראיות".

טענות העורר

4.

לטענת העורר, שגה בית המשפט הנכבד קמא משקבע כי לא ניתן לאפשר לו לעבוד. לטענתו מאז שחרורו "למעצר-בית" חלפו ארבעה חודשים בהם לא הפר העורר את תנאי השחרור, ולפיכך עם חלוף הזמן - פחתה מסוכנותו. העורר מדגיש עוד את מצבו הכלכלי הקשה, ואת העובדה שפרנסת משפחתו תלויה בו.

לנוכח זאת מבקש העורר כי יותר לו לצאת לעבודה מדי יום ביומו בליווי המפקח, אשר אושר על-ידי בית המשפט, הנראה ראוי ומתאים לכך.

דיון והכרעה

5.

לאחר עיון בערר ובנימוקיו, ובחינת החלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד וטיעוני הצדדים בפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

6.

בית המשפט הנכבד קמא ציין כי תנאי השחרור של העורר נקבעו בהסכמה, וההנחה המובנית היתה כי העורר ישהה במסגרת זו במהלך התנהלות המשפט עד תום ההליכים, כל עוד ההתנהלות וההתמשכות של המשפט – סבירה. בית המשפט הנכבד קמא הדגיש את חומרת העבירות המיוחסות לעורר, ואת העובדה שהעבירות שבוצעו לכאורה – בוצעו במסגרת עבודתו. קביעתו זו של בית המשפט המחוזי הנכבד מקובלת עליי בנסיבות המקרה שבפניי, ולא מצאתי איפוא מקום להתערב בהחלטתו המנומקת והמבוססת של בית המשפט המחוזי.

עם זאת אזכיר, כי סעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996, קובע כידוע, בין השאר, כי שינוי נסיבות, או חלוף זמן ניכר יש בהם משום עילה לבקש עיון מחדש. לפיכך לא מן הנמנע שכאשר התביעה תסיים הבאת ראיותיה (על פי מה שנמסר לי הדבר צפוי להתרחש במהלך חודש דצמבר 2008) יוכל העורר לחדש בקשתו להקל מתנאי חלופת המעצר שלו ולצאת לעבודה. אין באמור כאן כדי להביע דעה לגופה של בקשה כזו משתוגש – ובית המשפט שידון בה יוכל להחליט כטוב בעיניו.

7.

לאור כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערר.