בש"פ 8733/09 עלי כרישאת נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 21.7.2009 (כב' סגן הנשיא ב' אזולאי), בה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

1.

העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי בבאר שבע יחד עם שניים אחרים (להלן ביחד: הנאשמים ) בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, חבלה בכוונה מחמירה, פציעה בנסיבות מחמירות, החזקת סכין שלא כדין ונשיאת נשק שלא כדין. בכתב האישום נטען כי ביום 21.6.2009 נסעו איאד אבו איאדה ומסלח אבו איאדה (להלן: איאד ו- מסלח וביחד המתלוננים ) על כביש 31 לכיוון ערד. הנאשמים ובהם העורר (הנאשם 1 בכתב האישום) וכן אחרים (להלן: האחרים ) קשרו קשר לחבול במתלוננים ולשם כך הצטיידו במוטות עץ וברזל, בסכינים ובכלי נשק ורדפו אחריהם באזור תל ערד. בניסיון לברוח ירדו המתלוננים מן הכביש לשטח והמשיכו בנסיעה לכיוון היישוב כסייפה, אך בשלב מסוים "נתקע" רכבם. המתלוננים הזעיקו את בן משפחתם עלי אבו איאדה (להלן: עלי ), שאסף את מסלח והשניים נסו מן המקום בעוד איאד נותר שם, אך בהמשך הצטרף לעלי ולמסלח. הנאשם 3, בעודו דולק אחרי עלי ומסלח, נהג על כביש 31 במהירות גבוהה ובפראות והתנגש בשני כלי רכב אשר באחד מהם היו שני נוסעים ובשני, שנסע בנתיב הנגדי, היו ארבעה. בתוך כך הדביקו העורר והנאשם 2 את עלי ומסלח, אשר ירדו מרכבם וניסו לברוח, והכו אותם יחד עם האחרים באמצעות מקלות. העורר שנשא אקדח מסוג ברטה, אותו החזיק ברישיון, ואחיו של הנאשם 3 (אשר טרם נתפס), מוחמד סאלם כרישאת (להלן: מוחמד ), שהחזיק אקדח שלא כדין, ירו לעבר מסלח וקליע שנורה מאקדחו של העורר פגע במסלח, חדר לגבו וגרם שבר לחלקים האחוריים של אחת החוליות בגבו ולהתזה של חלקי עצם לתוך תעלת חוט השדרה. כמו כן, נגרם למסלח שבר בראש עצם הזרוע בשל מעבר הקליע במפרק. הנאשם 2 דקר את עלי בחזהו באמצעות סכין, כמו כן נפצע עלי בראש מעוצמת המכות שספג מן הנאשמים ומן האחרים. העורר אף ירה לעבר איאד תוך שהוא רץ אחריו, אך איאד הצליח להימלט אל תוך רכבו של עלי, והכדורים מאקדחו של העורר פגעו ברכב. בשל הפגיעות שנגרמו להם באירוע נזקקו עלי ומסלח לטיפול רפואי בבית החולים סורוקה.

2.

עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה לעצור את הנאשמים עד תום ההליכים נגדם. בהחלטתו מיום 21.7.2009 הורה בית המשפט המחוזי בבאר שבע על מעצרו של העורר עד תום ההליכים ועל הגשת תסקירי שירות מבחן בעניינם של הנאשמים 2 ו-3. בהתייחסו לעורר בחן בית משפט קמא את הודעותיו של איאד כי העורר ירה אל עבר עלי ומסלח וכן לעברו; את הודעתו של עלי כי העורר היה מעורב באירוע נשוא כתב האישום והחזיק נשק וכן את הודעותיו של העורר עצמו, לפיהן היה בזירה והיה עמו אקדח. בית המשפט קבע כי יש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר וכי כל השגה שיש לו לעניין מהימנות עדותם של איאד ועלי, ראוי לה שתיבחן בשלב הכרעת הדין. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי נשקפת מן העורר מסוכנות גבוהה וכן כי קיים חשש לשיבוש הליכי משפט. על כן, סבר כי אין מקום לשחררו לחלופת מעצר.

3.

בערר שבפניי לא חולק העורר על קיומן של ראיות לכאורה, אך טוען כי גם אם תתקבל גרסת התביעה, מדובר לכל היותר בסכסוך בין חמולות וכי לפיכך אין מצד העורר חשש אמיתי לביטחון הציבור בכללותו, בהדגישו כי יש לו רישיון לאקדח שנשא ולטענתו די בהחרמת האקדח ובהרחקתו מזירת העבירה ומסביבתו הטבעית כדי לאיין את המסוכנות המיוחסת לו. העורר מוסיף וטוען כי חומר הראיות אינו מעלה חשש לשיבוש הליכי משפט, וכי הנאשמים 2 ו-3 שוחררו לחלופת מעצר והמשטרה לא עצרה את מוחמד. העורר טוען עוד כי שגה בית משפט קמא בכך שלא הורה לשירות המבחן להגיש תסקיר בעניינו ובכך שלא נתן משקל ראוי למצבו הרפואי הקשה. בהקשר זה טוען העורר כי בשנת 2001 נפגע בראשו, במערכת העצבים ובעצמות השלד בתאונת דרכים, כי הוא סובל משומנים בדם, מבעיות סוכר, רוחק ראייה והפרעות תקשורת והבנה וכי הוא נוטל תרופות רבות בקביעות. העורר מדגיש כי ביום 22.6.2005 קבעה לו ועדה רפואית לעררים דרגת נכות צמיתה של 100% וכי מאז מעצרו החמיר מצבו גופנית ונפשית. העורר מוסיף וטוען כי אין לו עבר פלילי וכי עד למעצרו ניהל אורח חיים נורמטיבי לחלוטין, ומדגיש כי מעת מעצרו עברו כארבעה חודשים, כי משפטו טרם החל, כי כלל לא נקבעו מועדים לישיבת הוכחות וכי בנסיבות אלה ברור שמשפטו לא יסתיים בחלוף תשעה חודשים מיום מעצרו.

4.

המשיבה, מצידה, סומכת ידיה על החלטתו של בית משפט קמא וטוענת כי כתב האישום מלמד בבירור שמן העורר נשקפת מסוכנות, בהדגישה כי ירה לעבר גבו של מסלח. אשר למצבו הרפואי של העורר טוענת המשיבה כי מצב זה לא מנע ממנו להשתתף באירוע נשוא כתב האישום וכן היא מפנה לחוות דעתה של קצינת הרפואה הראשית של שירות בתי הסוהר, לפיה השירות ערוך לטפל בעורר ולענות על כל צורך רפואי שלו. המשיבה מוסיפה וטוענת כי יש להבחין בין העורר לבין הנאשמים 2 ו-3 ששוחררו לחלופת מעצר, וזאת בשל החולשה הראייתית שמצא בית משפט קמא בעניינו של הנאשם 2 ומשום שהחלק הפעיל העיקרי המיוחס לנאשם 3 באירוע הוא נהיגתו הפראית. המשיבה מסכימה כי קצב ניהול ההליך איטי, אך טוענת כי העיכובים רובצים לפתחם של העורר ושל הנאשמים 2 ו-3. לבסוף טוענת המשיבה כי אף אם העורר לא הוביל את הנאשמים והאחרים לביצוע המעשים המיוחסים להם בכתב האישום, חלקו במעשים אלה גדול נוכח הירי המיוחס לו ולפיכך היא מתנגדת להגשת תסקיר בעניינו.

5.

דין הערר להידחות. העורר, כאמור, אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה בעניינו והשימוש באקדח מקים כלפיו חזקת מסוכנות סטטוטורית. מקובלת עליי טענת המשיבה כי המעשים המיוחסים לעורר ונחישותו לפגוע במתלוננים שוללים בשלב זה את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר. לכן אין מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא אשר הורה לעוצרו עד תום ההליכים. ויודגש, אף שהערר שבפניי הוגש כשלושה חודשים לאחר הינתן ההחלטה נשוא הערר לא ראיתי להידרש במסגרתו אלא לטענות הנוגעות לנכונות החלטת המעצר בעת שניתנה. העורר רשאי כמובן לשוב ולפנות אל בית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר, אם לדעתו הזמן שחלף מאז ניתנה החלטת המעצר וקצב התקדמות ההליך העיקרי מאז, יש בהם כדי לבסס את שינוי ההחלטה, לרבות בעניין הצורך בקבלת תסקיר וטענותיו אלה תיבחנה ותוכרענה לגופן תוך התייחסות לכל הנתונים הרלוונטיים בהקשר זה.

מן הטעמים שפורטו, הערר נדחה.