בש"פ 8733/10 בר בן דוד נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט ד' מגד) מיום 24.11.10, אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, המייחס לו עבירות של סחיטה באיומים, ניסיון סחיטה באיומים והדחה בחקירה. על פי כתב האישום, קודם לחודש אוגוסט 2010, הציע העורר למתלונן, בן דודו שהינו חייל צה"ל, לרכוש ביחד כלי רכב מסוג יד שניה, להשביחם ולמוכרם ברווח כספי. המתלונן הסכים אך ציין כי אין ברשותו כסף. העורר הציע כי הוא ישקיע את הכסף עד שיתאפשר למתלונן להשקיע מכספו, ואכן כלי הרכב נקנו מכספו של העורר. ביחס לאחד מכלי הרכב שרכשו, הבטיח המתלונן לעורר שישקיע סכום של 22,000 ש"ח, אך מאוחר יותר, בתחילת חודש ספטמבר, הודיע לעורר כי אינו חפץ להמשיך בפעילותם המשותפת. בתגובה, העורר צעק, קילל ואיים על המתלונן בביתו של אחי המתלונן (להלן: שמואל ). בין היתר איים על המתלונן כי ידקור אותו, יחתוך אותו לחתיכות ויזרוק אותו ממרפסת הבית. כל זאת בעוד העורר מחזיק סכין בידו, שבשלב מסוים הוצמד לאזור מבושיו של המתלונן (להלן: אירוע האיום בסכין ). עוד נטען בכתב האישום כי על פי דרישת העורר, הלכו השניים לאדם שהסכימו כי יכריע בסכסוך ביניהם. הלה קבע כי על המתלונן לשלם לעורר סכום של 30,000 ש"ח עד ליום 26.9.10. בשלב מסוים אמר המתלונן לעורר כי עליו לשוב לצבא, אך העורר

הודיע לו שעד שלא יקבל את כספו, המתלונן יישאר צמוד אליו. משהמשיך העורר לאיים על המתלונן, פנה זה לסיוע כספי מאח נוסף (להלן: מאיר ). מאיר העביר למתלונן סכום של 4,000 ש"ח, שהועבר לעורר. בהמשך, הועברו לעורר סכומים נוספים. בשלב מסוים, פנה מאיר לעורר בבקשה שיאפשר למתלונן לשוב לצבא והוא ידאג לתשלום יתרת הסכום. העורר אפשר למתלונן לחזור לצבא, תוך שהזהירו לבל ידבר עם אף אחד על מה שאירע, ולבל ישתף פעולה עם המשטרה, אם תהיה חקירה. בעקבות זאת, פנה מאיר למשטרה ובהתאם להנחיות השוטרים, קבע פגישה עם העורר במטרה להעביר לו את יתרת הכסף. העורר נפגש עם מאיר וקיבל לידיו סכום של 6,000 ש"ח במזומן. מיד לאחר מכן נעצר.

2.

עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט המחוזי (כב' השופט ד' מגד) קבע בהחלטתו מיום 21.10.10 כי קיימות ראיות לכאורה המבססות את האישום המיוחס לעורר. נקבע כי גרסת המתלונן מפורטת, סדורה וקוהרנטית ומשתלבת בהודעות שמסרו אחיו. מנגד, גרסת העורר, שכפר באופן גורף בחשד המיוחס לו, נמצאה בעייתית. בית המשפט מצא כי ניסיונו של העורר להרחיק עצמו מכל קשר עסקי עם המתלונן עומד בסתירה להודעה של שמואל. כמו כן, צוין כי לא היה בפי העורר הסבר הגיוני לקבלת הכסף ממאיר, לנוכח טענת העורר כי לא היו להם עסקים משותפים ומאיר לא היה חייב לו כסף. עוד נקבע כי קמה בעניינו של העורר עילת מעצר בגין מסוכנות ומתקיים חשש אינהרנטי לשיבוש הליכי משפט. זאת, בהתחשב בעבירות המיוחסות לעורר בכתב האישום, ולנוכח עברו הפלילי הכולל הרשעה בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, בגינה ריצה עונש מאסר בפועל ממנו שוחרר לפני פחות משנה. לצורך בחינת אפשרות שליחת העורר לחלופת מעצר, הורה בית המשפט על קבלת תסקיר מעצר.

מתסקיר המעצר שהתקבל בעניינו של העורר עלה כי שחרורו לחלופת המעצר המוצעת בבית הוריו אינו נותן מענה לרמת הסיכון הנשקפת ממנו, משום מעורבותם הרגשית של ההורים בפרשה. לפיכך הציע שירות המבחן לבדוק חלופה אחרת, ניטרלית ומרוחקת. מסקנה זו בוססה, בין היתר, גם על חשש שהביע המתלונן משחרורו האפשרי של העורר. ואולם, בדיון בבית המשפט הבהיר ב"כ העורר כי אין בידו להציע חלופת מעצר אחרת. בהחלטתו מיום 24.11.10, קבע בית המשפט כי גם בהתעלם מחששו של המתלונן, לא ניתן להימנע מן הרושם הקשה העולה מהאירועים המפורטים בכתב האישום, הכוללים מסכת של איומים לאורך תקופה ממושכת, במהלכה לא בחל העורר מלנקוט באמצעים, כולל איומים בסכין, ובלבד שיקבל את הכסף שהמתלונן חייב לו, לטענתו. עוד נזקף לחובת העורר עברו הפלילי, כמו גם החשש הנזכר מפני שיבוש הליכי משפט. משכך, ולאור תסקיר המעצר, הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

מכאן הערר שבפני.

3.

ב"כ העורר טוען לכרסום בתשתית הראייתית הלכאורית שהוצגה נגד העורר. לעניין אירוע האיום בסכין, נטען כי גרסת המתלונן, לפיה לפתע איים עליו העורר בסכין, מעוררת תמיהה על רקע יחסיהם הקרובים ומגוריהם המשותפים. כמו כן, נטען כי לא ברור כיצד שמואל ואשתו, שנכחו בדירה בעת האירוע, לא ראו או שמעו דבר. צוין גם חוסר עקביות בתיאור המתלונן את הסכין והשימוש שנעשה בה. עוד טוען ב"כ העורר, כי הטענה לפיה המתלונן פחד מהעורר והיה "שבוי" בידיו אינה יכולה לעמוד, בין היתר, לנוכח העובדה שהשניים חלקו קורת גג אחת במהלך התקופה הרלוונטית לכתב האישום. עוד נטען כי ההיזקקות לגורם שיכריע בסכסוך מעלה לכאורה תמיהה, שכן אם העורר היה בטוח בקיומו של החוב, ואף איים על המתלונן בסכין לצורך גבייתו, לא היה צורך בפנייתו לגורם חיצוני. בנוסף, נטען לחוסר עקביות בגרסת המתלונן ביחס לפגישה אצל אותו אדם.

לחילופין, גורס ב"כ העורר כי יש להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר. לדבריו, מדובר בצעיר בן 21, שעברו הפלילי אינו מכביד, בן למשפחה נורמטיבית. לעורר מיוחס אירוע נקודתי שאינו מעיד כי סחיטה היא חלק משגרת חייו ואף בתסקיר נקבע כי לא קיימים מאפיינים אלימים בהתנהגותו. כמו כן, נטען כי המתלונן

כלל לא נמצא באזור החלופה המוצעת, וכי חרדתו אינה יכולה להכריע את ההחלטה בשאלת שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

4.

עמדת המשיבה לא הובאה בפני בתיק זה בשל שביתת הפרקליטות.

5.

עיינתי בערר והגעתי לכלל מסקנה כי דינו להידחות. לעניין שאלת קיומן של ראיות לכאורה, איני מוצאת הצדקה להתערב בקביעת בית המשפט קמא, לפיה קיימת תשתית ראייתית לכאורית נגד העורר. הודעתו של המתלונן נמסרה ברמת פירוט גבוהה ביותר. גם הודעותיו של אחיו של המתלונן - מאיר, שמואל ואהוד - מפורטות, ומתיישבות לכאורה עם גרסת המתלונן, כמו גם האחת עם השניה. מההודעות כולן עולה גרסה סדורה ועקבית של השתלשלות העניינים, מועדם ומיקומם, ומכולן עולה דבר קיומה של שותפות עסקית בין המתלונן לבין העורר ומסכת האיומים המיוחסת לעורר, כפי שאלה תוארו בכתב האישום. ההודעות האמורות נתמכות גם בעצם הפגישה בין העורר לבין מאיר, במהלכה קיבל העורר לידיו סכום של 6,000 ₪, עובדה

שהעורר אינו מכחיש אך אינו מציע לה כל הסבר של ממש. כמו כן, העורר מאשר בהודעתו כי רכש "בין שתיים לשלוש" מכוניות, אולם לא "במכה", וזאת על אף הכחשתו הגורפת את המתואר בכתב האישום, לרבות קיומה של שותפות עסקית בינו לבין המתלונן והעובדה שהוא עצמו עסק ברכישת מכוניות משומשות ובמכירתן ברווח. הפרטים שהעורר מאשר תומכים אף הם במידה מסוימת בתיאור הכללי שמסר המתלונן.

אין בידי לקבל את טענותיו של העורר ביחס לכרסום שחל בגרסת המתלונן. העורר טוען לחוסר עקביות בגרסת המתלונן ביחס לשימוש שנעשה בסכין באירוע האיום בסכין. בכך מכוון הוא לכך שבהודעתו מיום 19.9.10 כינה המתלונן את כלי הנשק שבאמצעותו אוים כדוקרן, ולאחר מכן תיארו כסכין קומנדו. כמו כן, בעימות הוסיף המתלונן כי העורר נטל את הסכין מרכבו ולאחר שאיים עליו הטמינו באדנית המרפסת. ההכרעה האם מדובר בסתירות או שמא בפרטים שהתווספו מסורה לבית המשפט שישמע את העדויות. בשלב הנוכחי העיקר הוא כי גרעין האירוע, כפי שמתואר על ידי המתלונן, לרבות תוכן האיומים, נותר זהה בהודעותיו ובעימות שנערך בינו לבין העורר. למעלה מן הצורך, אזכיר כי קיומן של סתירות בהודעות אינו שולל כשלעצמו את ערכן כראיות לכאורה, ובלבד שנראה כי לאחר שיעברו את כור ההיתוך של המשפט עצמו יוכלו לשמש כבסיס להרשעת הנאשם (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148 (1996). להלן: הלכת

זאדה ). לא מצאתי ממש ביתר הטענות לכרסום או לחוסר עקביות בגרסת המתלונן והמסגרת המתאימה לבררן היא בהליך העיקרי.

יתר על כן, בהתייחס לטענות העורר כי לא יתכן ששמואל ואשתו לא היו עדים לאירוע האיום בסכין וכי המתלונן לא היה "שבוי" בידי העורר, מהימנותם של המתלונן ואחיו והמשקל שיש לייחס להודעותיהם הם סוגיות שייבחנו בהליך העיקרי ואין להידרש לעומקן בשלב זה (בש''פ 8803/07 נימר נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 31.10.07); בש''פ 3673/10 גילקרוב נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 25.5.08)). לעת הנוכחית, די בכך שניתנו לכך הסברים לכאוריים הגיוניים, שעל אמינותם תחליט הערכאה הדיונית, כאמור.

לסיכום, סבורני כי בחומר החקירה, הכולל את הודעות המתלונן, הודעותיהם של אחיו, העימותים שבוצעו, קבלת הכסף בידי העורר ללא שניתן לכך כל הסבר של ממש ואף פרטים שעולים מגרסת העורר עצמו, מצוי הפוטנציאל הראייתי המקים סיכוי סביר להרשעת העורר בתום ההליך (הלכת זאדה , עמ' 148).

6.

גם בעניין שחרורו של העורר לחלופת מעצר לא מצאתי הצדקה להתערב בהחלטת בית המשפט קמא. לעבירות של סחיטה באיומים נודעת חומרה רבה והנטיה היא שלא לשחרר נאשמים בעבירות אלה לחלופת מעצר (ראו: בש"פ 7415/03 מדינת ישראל נ' אבו מוך , פ"ד נז(6) 77 (2003)). יחד עם זאת, ברי כי יש לשקול כל מקרה לגופו ועל פי נסיבותיו. במקרה דנן, מדובר במסכת איומים ממושכת, שבוצעה לכאורה כלפי בן משפחה עימו היה העורר בקשר קרוב. מקצתה בוצע תוך שימוש בסכין, דבר המחריף את חומרת המעשים ומגביר את המסוכנות הנשקפת מן העורר. האיומים היו לכאורה בעלי צביון בוטה ואלים ולא נפסקו אף כשנכנסו בני משפחה נוספים לתמונה. בנוסף, לעורר מיוחסת בכתב האישום גם עבירה של הדחה בחקירה, מה שמקים חשש מפני שיבוש הליכי משפט. זאת ועוד, המעשים בוצעו לכאורה על ידי העורר פחות משנה לאחר שסיים לרצות עונש מאסר ממושך בגין הרשעה קודמת. אמנם שירות המבחן התרשם כי לא קיימים מאפיינים אלימים בהתנהגותו של העורר וכי השקיע מאמצים לחזור לתפקוד תקין לאחר שחרורו ממאסר קודם, אולם בה-בעת צוינו חוסר יציבות בהתנהלותו, תחושת בלבול וטשטוש גבולות, המצביעים על קיומה של רמת סיכון. בנסיבות אלה, איני רואה מקום לשחררו לחלופת מעצר, וזאת לנוכח המסוכנות הנשקפת ממנו, בהינתן הנתונים המצוינים מעלה. יובהר כי חששו של המתלונן הנזכר לעיל לא שימש שיקול מכריע בהחלטתי זאת, הגם שאיני מתעלמת מנתון זה. אוסיף כי אף אם הייתי רואה לשחררו לחלופת מעצר, הרי שעולה מתסקיר המעצר כי החלופה שהוצעה אינה עונה על רמת הסיכון הנשקפת מן העורר ולא הוצעה על ידי העורר כל חלופה אחרת בבקשה זו.

הערר, אפוא, נדחה.