בש"פ 8736/01 מרדכי מסיקה נ. מדינת ישראל

בכתב אישום שהוגש לבית משפט שלום באילת נטען, כי בתאריך 2.6.01 החזיק העורר כ13.4- גרם נטו של סם מסוכן מסוג הרואין, כשהוא מחולק ל115- מנות. סיפור המעשה החל בכך שאשה טלפנה למשטרה וטענה כי ראתה מבעד לחלון ביתה אדם המוציא דבר מה ממכנסיו, וטומן אותו באדמה. אותה אשה טענה כי חששה שמדובר במעשה חבלני, ועל כן מיהרה להזעיק את המשטרה. בעקבות קיראה זו הגיע למקום השוטר ארז טלקר, והוא ערך חיפש במקום עליו הצביעה עדת הראיה, ושם נמצאה שקית ניילון עם הסם. העדה נתנה סימנים באדם אשר עורר את חשדה, היינו, "לבש חולצה לבנה, ומכנס שחור עם ציורים לבנים, ויש לו קצת שיער שיבה". בשלב זה עיכב השוטר מספר אנשים שנראו באותו מקום, ולשאלתו אם העדה מזהה ביניהם את מי שהטמין את הסם, היא הצביעה על העורר.

עדותה של אותה אשה היא אחת משתי ראיות עיקריות הניצבות כנגד העורר. הראיה האחרת הם דברים שהוקלטו מפיו של העורר במהלך מעצרו, ולאחר שעיינתי בתמליל הנמצא בתיק החקירה, אף אני, כמו בית משפט השלום, התרשמתי כי יש באמירות אלו כדי לסתור את טענת החפות בה מתגונן העורר.

לנוכח כל האמור, ולאור עברו הפלילי של העורר (18 הרשעות), מתוכן עבירות רבות בתחום הסמים המסוכנים, החליט בית המשפט להורות על מעצרו. העורר לא השלים עם תוצאה זו, וערער לבית המשפט המחוזי, אך גם שם נדחה.

הערר שמונח בפני על החלטתו של בית משפט המחוזי דינו להדחות. שתי הערכאות שקדמו לי, ובעיקר בית משפט השלום, בחנו בדקדקנות את התשתית הראייתית שבידי המשיבה, ולאחר שעשיתי זאת גם אני, לא סברתי כי ניתן להגיע לתוצאה שונה. אכן, משקלו של זיהוי העורר על ידי עדת הראיה עלול להתברר במהלך המשפט ככזה שאינו רב, אולם זיהוי זה אינו עומד לבדו, הואיל והדברים שהוקלטו מפיו של העורר תומכים בטענה כי החשד שדבק בעורר אינו חשד שווא.

עבירה מן הסוג המיוחסת לעורר מקימה עילת מעצר סטטוטורית, ואם בכך לא די, מתברר כי עברו הפלילי של העורר מכביד ביותר, באשר חלקו הארי הוא מתחום הסמים המסוכנים. כל אלה יחד מלמדים כי בעת שהעורר מהלך חופשי, הוא חוזר וחוטא בפלילים, ומכאן הצורך במעצרו.

לנוכח כל האמור, הערר נדחה.