בש"פ 8742/96 מרדכי גלעדי נ. עזיז שנסי

המבקשים והמשיבים רכשו במשותף זכויות בקרקע. הם הסכימו ביניהם על חלוקתה. כן הוסכם על תשלום דמי איזון למשיבים. בעקבות שינויים בתוכנית המתאר לקרקע, בוטל ההסכם. המבקשים הגישו לבית משפט השלום בכפר-סבא תובענה להשבת דמי האיזון ששילמו למשיבים בגדרי ההסכם הנ"ל. המשיבים הגישו תביעה שכנגד שעילתה השבת דמי השימוש שעשו המבקשים או שיכלו לעשות, בתקופת ההחזקה בנכס.

בפסק דינו מיום 25.8.93, קבע בית המשפט כי המבקשים אכן שילמו תשלומי איזון וכי יש להשיבם למבקשים. אשר להצמדה והריבית, קבע בית המשפט כי עד לחודש אפריל 1989 יושבו הכספים בריבית קבועה של 4%, מיום זה בריבית צמודה של 8% לשנה - כל זאת על יסוד התיקון לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א1961-. אשר לתביעה שכנגד, נקבע כי אכן נגרם נזק לנכסים שהוחזקו, והפיצוי בגין נזק זה יקוזז כנגד תשלומי האיזון ששילמו המבקשים.

על פסק דין זה הגישו המבקשים ערעור לבית משפט המחוזי. בפסק דינו דחה בית המשפט את ערעורם. אשר לפסיקת הריבית, קבע בית המשפט, כי אמנם שגה שופט קמא בפרשנותו לחוק ריבית והצמדה, וכי לפי הדין מוסמך בית המשפט לפסוק גם לפני התיקון לחוק ריבית שמעל 4%, לרבות הפרשים אינפלציוניים. דא עקא, הוסיף בית המשפט המחוזי, כי לא הובאו ראיות לפסיקת ריבית בשיעור שכזה ולכן אין להתערב בשיעור שנקבע. אשר להשבת הנכסים, קבע בית המשפט, כי בדין נקבע שהיה על המבקשים להשיב את המצב לקדמותו במובן זה, שיהיה מרכיב של "פיצוי" בהשבת הנכס כפי שניתן על ידי המשיבים בשעתו ולא כפי שהוחזר עקב ביטול ההסכם.

מונחת בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו זו של בית המשפט המחוזי. המבקשים טוענים, כי שגה בית המשפט משקבע כי נדרשת הבאת ראיות על ידי המבקשים בכדי שתפסק להם ריבית העולה על 4% כאמור בחוק פסיקת ריבית והצמדה. לשיטתם, די בידיעתו השיפוטית של בית המשפט לענין זה. כמו-כן, טוענים המבקשים, כי שגה בית המשפט בקובעו כי חובת ההשבה כוללת גם השבת המצב לקדמותו ולא השבת הנכס "בניכוי" השימוש שנעשה בו בשלב בו המבקשים היו בעליו לכל דבר וענין.

לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. אשר לפסיקת הריבית, מסכימים גם המבקשים כי מוסמך בית המשפט לפסוק בענין זה. זו היתה גם מסקנתו של בית המשפט המחוזי. מאידך, לא הביאו המבקשים ראיה לסטיה משיעור הריבית הקבוע בחוק (ראה: ע"א 397/90 האחים ליפשיץ נ' ברק (טרם פורסם)). משכך הם פני הדברים, אין בעובדה זו ובטענה שבצידה כדי להקים רשות ערעור. הוא הדין בראש השני לטענות המבקשים. גם מטיעונם עולה, כי אכן מטרת ההשבה היא מניעת התעשרות שלא כדין, ואכן, הקביעה של בית המשפט קמא, כמו גם בית משפט השלום, היתה במסגרת התביעה שכנגד לדמי שימוש של המבקשים בנכס. לפיכך, אין בפסיקת בית המשפט כל חידוש או סטיה מההלכה הנוהגת בענין זה. כל שכן, שאין בטענה זו עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה (ראה: בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ , פ"ד לו(3) 123). לפיכך, דין הבקשה להידחות.

המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים בסך 3,000 ש"ח.