בש"פ 8763/00 אריק ביררוב נ. מדינת ישראל

1.כתב האישום מייחס לעורר עבירות של קשירת קשר לפשע, שימוש ברכב ללא רשות, גניבה ושוד בנסיבות מחמירות. על פי הנטען בכתב האישום, קשר העורר קשר עם אחד, יהודה בוז'ו (להלן: בוז'ו), לבצע פשע. ביום 22.10.00, לאחר חצות, נטל בוז'ו אופנוע ללא רשות בעליו והעבירו למקום מחבוא. בשעות הבוקר נטל העורר קסדה שהיתה מצויה בארגז כלים של קטנוע המשתייך למשטרה, ללא רשות, ומסר אותה לידי בוז'ו. למחרת היום, בשעות בוקר, הגיע העורר למקום המחבוא, נטל את האופנוע, ונסע עמו למקום בו מצוי בנק הדואר בנתניה, שם פגש את בוז'ו, והשניים נכנסו לבנק כשהם רעולי פנים ובידיהם אקדחים. באיומי אקדח הם נטלו כספים מקופת הבנק ונסו עמם לכיוון האופנוע. מאבטח שהבחין במתרחש רדף אחרי השניים כשהוא יורה לכיוונם ואף פוגע ברגלו של בוז'ו. כתוצאה מכך השליך זה את הכספים שהיו בידיו ואת הקסדה והשניים נמלטו מן המקום. מאוחר יותר נעצרו השניים והמדינה ביקשה להורות על מעצרם עד תום משפטם.

בעניינו של בוז'ו החליט בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' לבהר שרון), להמיר את המעצר בחלופה אחרת, בשל היותו של בוז'ו קטין בן 16 וחצי, ובשל החשש כי מעצר ממושך עלול לדרדר אותו לעבריינות קשה יותר ולחשוף אותו לסמים קשים. בית המשפט סבר כי ניתן להחזירו לדרך חיים נורמטיבית.

לעומת זאת, בעניינו של העורר, החליט בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' לידסקי), כי אין מקום לחלופת מעצר. בית המשפט מציין כי עומדות לחובתו של העורר ראיות לכאורה, הן באשר לביצוע השוד והן באשר לעבירת השימוש ברכב ללא רשות, וכי משכך הדבר - קמה עילת מעצר. עוד מצא כי אין ליתן אמון בעורר, שהוא לא ינצל לרעה את שחרורו, בין היתר לאור הרשעותיו הקודמות והעובדה כי את המעשים המיוחסים לו הוא ביצע, לכאורה, לאחר ששוחרר בערובה בתיק קודם ולאחר שנבחרה באותו עניין חלופת מעצר.

2.כנגד החלטה זו מופנה הערר. העורר מפנה את השגותיו הן לעניין הקביעה כי נתקיימו ראיות לכאורה המצביעות על אשמתו, והן לעניין בחירתו של בית המשפט קמא שלא להורות על שחרורו של העורר תוך שימוש בחלופה מתאימה למעצר. בהקשר זה, מציין העורר, כי לא היה מקום להבחין בין עניינו שלו לבין עניינו של בוז'ו חברו.

לא מצאתי עילה להתערב בהחלטת בית המשפט. בדין קבע בית המשפט המחוזי כי עומדות לחובתו של העורר ראיות לכאורה, וכי יש בהן פוטנציאל להרשעה בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. עניינו של העורר שונה מעניינו של שותפו לעבירה, והדברים כבר פורטו.

התוצאה היא שדין הערר להידחות, וכך אני מחליט.