בש"פ 8765/01 מדינת ישראל נ. עלאא דאוד[קטין

בסוף חודש אוקטובר 2001, הוגשו כתבי אישום נגד המשיבים המייחסים להם עבירה של ידוי אבנים לעבר כלי רכב בירושלים, מעשים המהווים עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332 של חוק העונשין, התשל"ז1977-.

העוררת ביקשה מבית המשפט המחוזי לעצור את המשיבים עד תום ההליכים, ובקשה זו נדחתה, הואיל ובית המשפט מצא שיהא זה נכון לעשות שימוש בחלופת מעצר.

על החלטה זו מלינה המדינה, הסבורה כי המשיבים הוכיחו במעשיהם את הסכנה הטמונה בהם לציבור, ולאור פסיקה קודמת של בית משפט זה, ביקשה המדינה לקבל את הערר ולעצור את המשיבים.

לא ראיתי מקום לקבלת הערר. המשיבים 1 ו3- הם ילידי שנת 1986, ואילו משיב 2 נולד בשנת 1987. אין צורך לומר כי במעשים אשר יוחסו להם טמונה סכנה של ממש, עד כדי סיכון חייהם של המשתמשים בדרך. אך גם בעת שתופעה זו היתה בשיאה, לא הורה בית משפט זה על מעצר אוטומטי של חשודים, וכל מקרה נבחן לגופו, תוך שימת לב מיוחדת לגילם של המבצעים.

באשר למשיבים שבפני, זו הפעם הראשונה שבה הם חוטאים במעשה פלילי, ובית משפט קמא התרשם שהשלושה גדלו במשפחות נורמטיביות, כאשר ההורים מהווים עבורם דמויות סמכותיות. חלק מאלה האחרונים הופיעו בפני בית משפט קמא, והם נטלו על עצמם לשמור את צעדיהם של המשיבים על מנת שלא יחזרו לחטוא.

בית המשפט לא הסתפק באלה לצורך גיבוש החלטתו, אלא טרח לבקש ולקבל תסקירי מעצר. מאלה עלה כי גם שרות המבחן ממליץ על עשיית שימוש בחלופת מעצר, לאחר שזו נמצאה ראויה.

בנסיבות אלה אינני סבור כי הדרך בה נקט בית המשפט המחוזי הייתה שגויה, וממילא גם לא נוצרה עילה להתערב בהחלטתו.

הערר נדחה.