בש"פ 8774/03 מיכאל טנסקי נ. מדינת ישראל

1.ערר על החלטתו של בית המשפט בבאר-שבע (כב' השופטת ח' סלוטקי) לעצור את העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

2.בכתב האישום המקורי שהוגש לבית המשפט המחוזי נטען, כי כל אחד מבין שני העוררים ביצע עבירות של סחיטה באיומים, פעם אחת לפי הרישא של סעיף 428 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. ופעם אחת לפי הסיפא של אותו סעיף, וכן עבירה של חבלה בכוונה מחמירה. בהמשך הוגש כתב אישום מתוקן. שני שינויים מופיעים בכתב האישום המתוקן, ביחס לכתב האישום המקורי. האחד, צירופו של נאשם נוסף, שיוחסו לו אותן עבירות שנטען בכתב האישום המקורי כי בוצעו על ידי העוררים. השני, הוראות החיקוק בעניינם של העוררים שונו, כך שלגביהם נמחקו שתי העבירות המקוריות של סחיטה באיומים לסוגיה ונותרה העבירה של חבלה בכוונה מחמירה. לפי סיפור המעשה שבכתב האישום, הגיעו העוררים ואנשים נוספים, למסעדה בבאר-שבע. אותו אחר שצורף לכתב האישום איים על אחד האנשים שנמצאו במקום ואמר כי ישרוף את המסעדה. בהמשך, כך לפי האמור בכתב האישום, תקפו השלושה בצוותא שני אנשים. לאחד מן המותקפים נשברו חלק משיניו ואילו לאחר נגרם שבר בעצמות האף וברצפה של ערובת העין – בית המשפט המחוזי החליט להורות על מעצר עד תום ההליכים עוד ביום 20.8.03. העוררים פנו לבית משפט זה בערר שנדון על ידי חברי הנכבד, השופט חשין ביום 8.9.03. בהחלטה מאותו יום נקבע, כי עניינם של העוררים יוחזר לבית המשפט המחוזי לשם ניתוח הראיות. בית המשפט המחוזי עשה כמצוותו של השופט חשין ונתן החלטה נוספת ביום 18.9.03. בהחלטה זו מובאת התייחסות לחומר הראיות ונקבע, כי אכן קיימות ראיות לכאורה לגבי השניים. יש לציין, כי בדיון הנוסף שנערך בבית המשפט המחוזי, טרם ניתנה החלטתו השניה, הסכים פרקליטם של העוררים, ולו חלקית, כי קיימות ראיות לכאורה לגבי העורר 1. לעומת זאת נטען, עו"ד בבית המשפט המחוזי, כי לא קיימות ראיות לכאורה בעניינו של העורר 2. הצדדים טענו ארוכות בעניין הראיות לכאורה ולא מצאתי כי יש לשנות את מסקנתו של בית המשפט המחוזי. לאור הנסיבות של האירוע קיימת גם עילת מעצר.

3.בפניי בית המשפט המחוזי הונחו שני תסקירי מעצר לגבי גל אחד מבין העוררים. שירות המבחן המליץ לקבל את החלופה שהוצעה לגבי כל אחד מן השניים. בית המשפט המחוזי לא קיבל את ההמלצה ודעתי כדעתו. הנסיבות של האירוע, גם אם מתעלמים, כפי שחייבים לעשות, מן העבירה של סחיטה באיומים, מצביעות על כך שעסקינן במעשי בריונות, תקיפה בצוותא, אשר גרמה לפגיעות קשות אצל שני המותקפים. בנסיבות העניין, אין מקום לעשות שימוש בחלופה למעצר. אי לכך, הנני מחליט לדחות את הערר.