בש"פ 88/07 עוואד אלסאנע נ. מדינת ישראל

בכתב-אישום שהוגש לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע פורטו שני אישומים בהם יוחסו לעורר עבירות של סחר בנשק ועבירות נוספות. באישום הראשון נטען, כי בשנת 2002 מכר העורר לאחד – סלאח מראחלה, רובה מסוג M16 קצר ומשקפת, ובתמורה לכך קיבל לידיו מהקונה סכום של 25,000 ש"ח. באישום השני נטען, כי באותה שנה - 2002 - הגיע העורר לביתם של האחים סאמר ובסאם כעכי שבדהריה, ומסר להם ולאדם נוסף שני רובי M16 , אקדח ורימוני יד. כעבור מספר ימים שב העורר לאותו מקום והעביר לידיהם של האחים רימוני יד נוספים.

בקשתה של המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים – התקבלה, לאחר שנמצא כי נגד העורר קיימת מסכת ראיות שיש בכוחה לבסס, לכאורה, את האישומים המיוחסים לו. כן נקבע, כי נוכח טיבן של העבירות – קמה נגד העורר עילה של מסוכנות, ותרופתו היא במעצר ממש. בערר שלפני מיקד בא כח העורר את טענותיו בדיות הראיות שנצברו לחובת שולחו. אפנה אפוא לבחינתן של אותן ראיות.

הראיה המרכזית עליה מתבסס ה אישום הראשון היא הודעתו של רוכש הנשק – סלאח מראחלה. בהודעה שנרשמה בתאריך 27.11.06 פרט עד זה את הנסיבות שהביאוהו לרכוש מהעורר נשק, תיאר את עסקת המכר, את מראהו של העורר, ומראהו של הנשק, כולל צבעה של הרצועה שהוצמדה אליו. עד זה הוסיף וסיפר, כי עובר למעצרו העביר את הנשק לידי אחיו, ובעקבות כך נחקר האח והוביל את החוקרים אל הנשק שהיה מוטמן בבור באזור הכפר לקייה. בחקירה נוספת שנערכה לסלאח ביום 11.12.06, הוצגה בפניו תמונתו של העורר, והוא נשאל אם הוא מזהה אותו, ותגובתו היתה "אני לא מזהה הרגע, זיהיתי לפני ארבע שנים בערך אני כבר עצור 20 חודש וזה קרה לפני ארבע שנים".

באשר ל אישום השני . גם כאן נמסרה הודעה על-ידי מי שרכש את הנשק מהעורר – העד סאמר כעכי – אשר תיאר את פרטיה של עסקת המכר, וסיפר כי העורר היה זה שהעביר את הנשק לידיו. הפעם הציגו החוקרים בפני העד שש תמונות, והוא זיהה נכונה את תמונתו של העורר.

כאמור, בא כח העורר סבור כי אין באלה די כדי להורות על מעצר שולחו. באשר לאישום הראשון, נטען כי אין לייחס משקל לעדותו של סלאח מראחלה, שכן לכל אורך תקופת מעצרו לא נעשה ניסיון לאמת את הודעתו במסדר זיהוי, והוא אף לא נתבקש להוביל את החוקרים אל ביתו של העורר, המתגורר בכפרו. במיוחד הלין העורר על כך שלעד זה הוצגה תמונה אחת בלבד, ולא מספר תמונות כנדרש. כן נטען, כי גרסת אחיו של סלאח מראחלה (סלימאן), שכאמור הוביל את החוקרים אל המקום בו הוחבא הנשק, סותרת את גרסתו של סלאח ומפחיתה ממשקלה. באשר לטענה אחרונה זו אומר כבר עתה, כי קראתי את הודעותיהם של שני עדים אלה – האחים סלאח וסלימאן מראחלה, אולם לא מצאתי בה מאום ממה שהעורר טוען לו. אדרבא, סלימאן מראחלה מסר כי הוא אינו יודע מניין אחיו, סלאח, קיבל לידיו את הנשק, ועניין זה מתיישב עם גרסתו של סלאח. ובאשר לטענה כי החוקרים היו צריכים לנסות לאתר על הנשק טביעות אצבע – חוששני שלא היה בבדיקה זו כדי להועיל, שהרי, על פי הנטען מכר העורר את הנשק לסלאח מספר שנים לפני שהוא נתפס.

כמו בית-משפט קמא אף אני סבור שלא היה מקום להסתפק בהצגתה של תמונה יחידה של העורר במטרה להביא לזיהויו בידי סאלח מראחלה. יחד עם זאת, לא סברתי כי יש לייחס לפגם זה משקל מכריע, נוכח העובדה כי הדבר ממילא לא הוביל לזיהויו של העורר באופן וודאי. להיפך, חרף הפגם האמור, הדגיש סלאח בפני החוקר כי הוא לא ראה את העורר זמן רב, ואינו זוכר במדויק את תווי פניו.

לו עמד נגד העורר האישום הראשון בלבד, גם אז הייתי סבור כי נכון היה לעוצרו עד תום ההליכים. מקל וחומר שמסקנה זו מתחייבת נוכח קיומו של האישום השני, המתבסס על דברים שמסר קונה הנשק, סאמר כעכי, בהודעה שנרשמה מפיו ביום 8.3.05, וזיהויו של העורר בידי סאמר. לפיכך, ובהתחשב בסוג העבירות, אין מנוס מן המסקנה כי מהעורר נשקפת סכנה המקימה עילת מעצר סטטוטורית. נותר אפוא לבחון אם נכון היה להורות על מעצר ממש או שניתן היה להסתפק בחלופה אחרת. בית המשפט המחוזי העדיף את האפשרות הראשונה, ואינני סבור כי שגה בכך. מסקנה זו מתחזקת נוכח העובדה כי האישום השני שיוחס לעורר עוסק במכירתו של נשק בכמות גדולה (15 רימונים, שני רובים ואקדח) בשטחי הרשות הפלסטינית. בנסיבות אלו סבורני כי לא נפל פגם בהחלטתו של בית משפט קמא, ומכאן החלטתי לדחות את הערר.